לוח ניקוד

תשמעו, מי שלא היה הפסיד. זכיתי להיות ארבע שעות במרחק של שלושה מטר מפדריקו מלמן בפעולה, והבנאדם רב אמן גאון, בסיסט מהדרגה הגבוהה ביותר שיש. תענוג. הסדנה התחילה עם חצי שעה שהעביר אור לוביאניקר, כשלצידו המתופף גל שוחט. הוא דיבר באופן מאד מעניין על "מה זה לנגן טייט", והתייחס למשל לנקודה שאף פעם לא חשבתי עליה באופן מודע - שהבסיסט צריך להתייחס בנגינה שלו לזה שצלילים שונים של התופים הם בעלי משך אחר. הצליל של הסנר הוא יותר קצר וחד מהצליל של הבייס דראם, וחלק מתחושת ה"טייטנס" היא כשנגינת הבס משקפת את ההבדלים האלה. אז עלה מלמן לשעתיים וחצי רצופות, שבהן הוא הדגים כל מני תרגילים וניואנסים, ענה על שאלות מהקהל, ו"סתם" ניגן עם פלייבק מהמחשב שלו. אחרי הפסקה של חצי שעה התחיל ג'אם כיפי, שבו ניגן כל פעם בסיסט אחר לצד מלמן. מבין הנגנים האחרים, מי שגנב את ההצגה, לדעתי, היה אחד המתופפים - בחור מאד צעיר בשם רון אבידן, שאני מעריך שעוד נשמע עליו. הכל התחיל ונגמר בדיוק בזמן, וכולם יצאו מהמועדון עם חיוך על הפנים. איכשהו מצאתי את עצמי מעורב בארגון של הארוע, ומתוקף כך זכיתי לאכול עם מלמן ארוחת ערב ביום שלפני הסדנה (לצד הדר, המארגנת הראשית, ועוד בחור יקר בשם עמית, שגם עזר בהפקה), וגם להסיע אותו מהמלון לסדנה ובחזרה. הנסיעות האלה היו הפעם היחידה - ומן הסתם האחרונה - בחיי שבירכתי על הפקקים של תל אביב, כי הם איפשרו לי להיות עוד קצת זמן אחד על אחד עם מלמן. אני יכול לדווח שמעבר לזה שהוא בסיסט דגול, הוא גם אדם צנוע, חביב, ועם חוש הומור. בקיצור - 30 שעות של שכרון חושים, שלא יישכחו לעולם

לא מזמן עלה ליוטיוב הסרט התיעודי הזה: זה סרט שהכינו שלושה מעריצים צרפתיים של ג'קו פסטוריוס, והוא כולל, בין השאר, ראיונות שהם ערכו עם מרקוס מילר, ג'ו זווינול, ופיטר ארסקין. השם של הסרט - "ההקלטות האבודות" - קצת מטעה, כי מסתבר שמה שהיה אבוד (במשך לא הרבה שנים) זה ההקלטות של הראיונות, ולא איזה הקלטות נדירות של ג'קו עצמו. אבל עדיין מדובר בצפייה מומלצת לכל חובבי ג'קו. הוא באמת היה משהו חד פעמי.

ראיון חדש! אדם בן עזרא התראיין אלינו, למדור "סולו בס":

בזכות הפורום התוודעתי לספר הלימוד הקלאסי של בוטסיני לקונטרבס. התבאסתי לגלות שלמרות שהוא בן כ-150 שנה, אין לו גירסה חינמית נוחה ברשת, אז החלטתי לעשות מעשה ולהכין אחת כזאת בעצמי. התוצאה נמצאת כאן: Giovanni Bottesini - Complete Method for Double Bass - PDF. כולם מוזמנים להשתמש ולהפיץ הלאה.

אנחנו שמחים להכריז על פינה חדש באתר iBass - "הספרייה: תווים לבס". מגיעים דרך הלשונית החדשה בראש העמוד אם אתם גולשים דרך מחשב, או דרך התפריט הראשי אם אתם גולשים בטלפון / טבלט. הספרייה מכילה תווים של תפקידי בס בפורמט pdf, פתוחים לכולם להורדה חינם. אתם מוזמנים להגדיל את המאגר ולהעלות קבצים שיצרתם (שיתפרסמו אחרי בדיקה ואישור של מנהלי האתר). העמוד עדיין בהרצה, אז אנא קבלו בהבנה תקלות ובעיות. נשמח לקבל מכם פידבק מכל סוג שהוא.

Hi everyone! I'm selling my right-handed bass guitar with the following specifications: Year: 1996 Made in: Japan Weight: 3.7 kg Frets: 24 Bridge: Brass Strings: New D'Addario set installed on the 24th of May Recent Work: Just had a set-up + a new battery (24/5/24) Body Material: Swamp Ash Fingerboard Material: Morado/Pao-Fero Electronics: Smith pre-amp with bass/treble control, active and passive mode Case: Original "Teardrop" Ken Smith case This bass guitar is in excellent condition and has been well-maintained. It sounds fantastic and is ready to play. Price: 8500 NIS Link to product page in Reverb: https://reverb.com/item/82025205-ken-smith-burner-bass-4-string Feel free to reach out for more details or to arrange a time to check it out. Yuval Raz 050-77-00-248 Want to hear the bass? Check this 1st link: Want to hear more? Then check this 2nd link:

ביוגרפיה מוטי דיכנה נולד בשנת 1954. כשהיה תינוק משפחתו נסעה ליפן לרגל עסקיו של אביו, והוא שב לארץ כשהיה בן 13. הוא ניגן כנער בלהקת "הגולגלות", ושירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בצוות הווי סדנאי השריון. הוא היה חבר בלהקת גזוז, לצד דני סנדרסון, גידי גוב ומזי כהן, ובמהלך שנות השבעים והשמונים ניגן עם אריק איינשטיין, צביקה פיק, זוהר ארגוב, שימי תבורי, אילנית, גרי אקשטיין, אריק סיני, נורית גלרון, יענקל'ה רוטבליט, שרי ואמנים אחרים. בשנות השמונים הוא ניגן ושר בלהקת "איזולירבנד", והוציא אלבום סולו בשם "עד ראייה". מזה למעלה מ-35 שנה, מוטי דיכנה חבר בלהקת "הסיקסטיז", המבצעת שירי רוק קלאסיים משנות השישים. בנוסף לפעילותו המוזיקלית, מוטי דיכנה שיחק בסדרת הטלוויזיה "זינזאנה", שימש כמדבב לעברית בסדרות טלוויזיה לילדים ובסרטי אנימציה, והוציא לאור ספר הומוריסטי בשם "לך תראה אם אני בחדר השני". הצילום באדיבותו של אילן בשור באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? בגיל 14 הייתי חבר בלהקת קצב בגבעתיים שקראו לה "הגולגלות". הייתי הזמר וגיטריסט, וניגנתי קצת בס. לא הייתי גיטריסט טוב. ואז הגיע הצבא. נבחנתי ללהקה צבאית בתור זמר וזרקו אותי מכל המדרגות כי לא רצו "זמרי דיסקוטקים". נבחנתי בתור בסיסט ואיכשהו עברתי. לא היו הרבה בסיסטים אז בארצנו. לימים, מי שהעיף אותי בתור זמר - רפי בן משה - נתן לי את העבודה הראשונה אחרי שהשתחררתי, ב"ערב שירי החיפושיות". היום, אחרי חמישים שנה, אני מנגן את אותה המוזיקה. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? עד כמה שזכור לי מגבר ובוקסה (ככה קראו לזה אז) של חלילית. הגיטרה - פנדר מצ'וקמקת משומשת, לא זוכר איזה דגם. לפניה היתה לי גיטרה חשמלית הופנר לבנה. מהו הציוד הנוכחי שלך? מגבר גליאן קרוגר קומבו קטן, ועוד מגבר קטן, מארקבייס 801 קומבו שרכשתי לאחרונה להופעות קטנות. להופעות גדולות אין לי מגבר - חברת ההגברה בדרך כלל מספקת לי טופ ורמקולים של גליאן או אמפג. גיטרות - הג'ז בס ספשל השחורה שקניתי ב-1985, הפרסיז'ן 57 וינטאג' שכמעט מכרתי כי היא כבדה מדי, ווסטון קצוצת קנה מדהימה. לאחרונה קניתי איבנז SDGR מדהימה - גיטרה קטנה, נוחה ושובבה שהרבה פנים לה. רק צריך לזכור להחליף לה בטרייה מדי פעם, כפי שלמדתי על בשרי לא מזמן. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? אני מתבייש להודות, אצל אף אחד. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? מקרטני. אני לא טכנאי, הטכניקה שלי גרועה. ככה זה כשלא מתאמנים. אני נשען על שמיעה ומלודיה. אפשר לשמוע את זה בגזוז, אני חושב, אני לא מנגן חומר מקורי כבר 36 שנים, אבל הבייס-ליינים של שירי שנות השישים קסומים המה. , מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? קלפטון, כי הוא מקשיב לאחרים, וזה ניכר בנגינה שלו. בריאן סצר (Brian Setzer), כי הוא משלב ביג-בנד עם רוק, וזה חלום חיי. למעשה, אני מת להיות פרנק סינטרה עם אוברדרייב. בשנות השמונים היית חבר בלהקת איזולירבנד יחד עם עמי פרנקל, מראשוני הבסיסטים החשמליים בארץ. איך חילקתם ביניכם את נגינת הבס? מה הפקת, כבסיסט, מהעבודה אתו? מעולם לא הופענו כך שלא היתה בעייה. בתקליט אני מנגן את הרוב, ודווקא בשיר שאני כתבתי, "סלואו משה", עמי מנגן נפלא. היית בין האחרונים שזכו לנגן על הבמה לצד אריק איינשטיין, לפני שהוא פרש מהופעות. כיצד זכורה לך העבודה אתו? חלום אחד מתמשך שלא רציתי שייגמר. לעמוד על הבמה בתור ילד נפעם עם ענקים כמו אריק, יוני רכטר, אפרים שמיר, שלמה יידוב ואלון הילל - זה פעם בחיים. זה מפחיד, והייתי נגן מאד לא טוב אז. אבל כאמור, לא היו הרבה בסיסטים. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? מקרטני. קצת קשה, אבל שינגן קצת גיטרה או פסנתר, מה יש? מהיכן אתה שואב את ההשראה לתפקידי הבס שלך, ומהו תהליך היצירה כשאתה עובד על תפקיד בס לשיר? אין לי מושג. הפעם האחרונה שהייתי חייב להיות יצירתי וממש ליצור תפקידים היה בגזוז. אבל עם אחד כמו דני סנדרסון בסביבה שפירגן ונתן לי יד חופשית (חוץ מב"תשע בכיכר" שהיה השיר הראשון שהקלטנו, והוא עדיין לא סמך עליי) זה היה באוויר. אני מאד ביקורתי כלפי הנגינה שלי, אבל אני מבסוט כשאני מקשיב למה שניגנתי שם. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? הבושה הגדולה - מעולם לא התאמנתי, כי מעולם לא נדרשתי לפתח יכולות טכניות בהרכבים שניגנתי בהם. ברובם סמכו על היכולת המלודית והשמיעה שלי. אני גם לא קורא תווים. צ'ארטים דווקא כן. עד היום אני לא יודע איך מנגנים סלאפ ולמה בסיסט צריך בכלל ראק אפקטים. אני מתחבר ישירות למגבר, מכוון את הכפתורים לפי האוזן והאקוסטיקה של המקום, ויאללה רוק אנד רול. ומחליף מיתרים פעם בחודשיים. במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? בהכל - בטכניקה, ביכולת הריקוד והקפיצות ובאפיית מצות. אבל נראה לי שממרום קשישותי זה כבר מאוחר מדי. למה אתה מתגעגע מהעולם המוזיקלי האנלוגי של שנות השבעים והשמונים? על מה היית מוותר, בעולם המוזיקלי הדיגיטלי-אינטרנטי הנוכחי? לא הייתי מוותר על שום דבר. המוזיקה של היום כבודה במקומה מונח. זה שאני לא מתחבר אליה זו בעייה שלי. אני לא מתגעגע לעולם האנלוגי כי אני פשוט עדיין שם. אותו סט-אפ, אותו פרינציפ. אם אני מצליח לחיות רק ממוזיקה (מי יודע מה יהיה עכשיו, אבל זה נושא לשיחה אחרת), חמישים שנה ללא דיי ג'וב, כנראה שאני עושה משהו נכון. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? תנגנו עם אנשים. תקשיבו למי שמנגן איתכם. אל תתקעו לבד מול המחשב כל היום כדי לנגן יותר מהר. תנגנו עם אנשים. ותקשיבו. אל תתביישו ללמוד מאחרים ואל תתביישו לשאול שאלות. ואל תשכחו את הלב. היתר יבוא. אני יודע שזה נשמע גיבוב של קלישאות. חכו. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? הספשל של גזוז בטלוויזיה, וההופעה של הסיקסטיז ב"שוני" בשנה שעברה. ידוע שיש לך עניין מיוחד עם סטילי דן. תוכל לפרט? בשנות השישים הביטלס הפכו לי את העולם. ב-1973 כוורת הפכו לי את העולם. ב-1976 סטילי דן הפכו אותו שוב. המוזיקה שלהם פשוט מושלמת לדעתי. יש שיגידו חסרת לב ומדויקת מדי, אבל אני לא מסכים. אני מצליח להתרגש מחדש כל אימת שאני שומע שיר שלהם, גם הישנים מאד וגם החדשים מאד. יצא לי לראות אותם (לפני ארבע שנים בדיוק היום) בכמה הופעות בניו יורק וזו הייתה חוויה נדירה. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? יש לי פלייליסט בספוטיפיי של אלפיים שירים מכל הזמנים שאני אוהב, מפרנק סינטרה עד טוויסטד סיסטר. כיום אני נהנה מהשירים, לא מתייחס לאלבום או לסגנון או מי הלהקה. שירים. משהו שלא כולם יודעים עליך - מה העניין עם הסומו? גדלתי בטוקיו וכילד, זה מה שהיה מבחינת ספורט. היום יש לי ערוץ יוטיוב עם 28,000 מנויים שבו אני משדר את הקרבות עם פרשנות. אני גם מתרגם כתבות מיפנית לאנגלית לטובת צופי הסומו במערב בפורומים שונים, ויש הרבה כאלה, מסתבר. יש משהו שתרצה להוסיף - מסר אישי, תובנה, או עצה? תפרגנו. לעצמכם, לחברים. תלמדו לפרגן, גם אם זה קשה ויש לכם אגו מכאן עד פתח תקווה. גם אם מי שאתם מפרגנים לו מעולם לא פירגן לכם. זה יחזור אליכם בטוב.

התגלגלתי היום לסיפור המעניין הזה: בשנת 1975 חברת פנדר הטילה על עובד שלה בשם ג'ין פילדס משימה - לחקור ולנסות לפתור את תופעת ה"דד ספוט" בצווארים של הבסים שלה. למי שלא מכיר, דד ספוט זו בעיה נפוצה יחסית, שבה הצלילים במיתר סול בסביבות השריג החמישי סובלים מססטיין קצר, כלומר גוועים מהר (היא נובעת מהאינטראקציה הפיזיקלית בין תנודות המיתר לתדירות התהודה של הצוואר עצמו). פילדס ניסה כל מיני טריקים (למשל טראס רוד כפול, הוספת משקולת להדסטוק, וצוואר עשוי אלומיניום), ובשלב מסוים גילה שככל שהוא מנסר עוד חתיכה מקצה ההדסטוק, הדד ספוט מתמקם גבוה יותר בצוואר. כשמורידים את ההדסטוק כמעט לגמרי, הדד ספוט מגיע לשריג 14 וכבר כמעט לא מהווה בעיה (מי שמנגן הרבה בסביבות שריג 14, יש לו אכן בעיות חמורות יותר). כדי לוותר על ההדסטוק צריך למקם את הטיונרים בקצה השני של המיתרים, והתוצאה של המחקר היה אב הטיפוס הבא: למרות שאב הטיפוס עבד יפה בניסויים בשטח, מחלקת השיווק של פנדר חשבה שהעיצוב שלו רדיקלי מדי, והדגם לא יוצר מסחרית. פילדס קיבל את אב הטיפוס אליו הביתה (פרס ניחומים?). שנים בודדות לאחר מכן פרצו לבמה הבסים חסרי הראש של סטיינברגר. עד היום רואים לא מעט בסים חסרי ראש, למשל ה-Laurus הזאת של יקיר הפורום, פדריקו מלמן: אני לא חושב שאי פעם ניגנתי על בס חסרת ראש, ולכן סקרן לדעת: באמת אין להן דד ספוט? בשנים האחרונות פיתחתי אלרגיה לבעיה הזאת, אז אולי הדלס זה הכיוון שאני צריך ללכת בו.

בשנה האחרונה, בעקבות הדיון הזה אצלנו בפורום, ביליתי לא מעט זמן באתרים עם תפקידי בס כתובים ("טרנסקריפשנז") של שירים. למען אחרים שאולי מתעניינים, הנה דעתי המנומקת על כמה אתרים שכאלה, מסודרים פחות או יותר מהמוצלח ביותר (לטעמי) לפחות מוצלח. 1. basslessons.be מבחר: כ-450 קטעים. קטע חדש מתווסף בערך פעם בשבוע. דיוק: מעולה. דרגת קושי: כל הטווח בין קל מאד לקשה מאד. סגנונות: כמעט הכל - רוק, פיוז'ן, פופ, רגאיי, בלוז, פאנק, היפ הופ, ג'ז, קאנטרי, ועוד. איזון מוצלח בין להיטים מוכרים לבין קטעים נידחים. קליפ יוטיוב: יש. בראש כל עמוד משובץ סרטון יוטיוב של הביצוע הרלוונטי, שאפשר לנגן יחד אתו. מאד שימושי. פורמט תווים: תמונה אחת ארוכה שצריך לגלול למטה כדי להתקדם בשיר. זה בעיניי החיסרון המרכזי (והכמעט יחיד) של האתר - הייתי מעדיף pdf, שאפשר לפתוח על המסך כמה עמודים שלו זה לצד זה. מיון וניווט: נוח מאד. כל הקטעים מופיעים ברשימה אחת, שאפשר למיין ע"פ תאריך הפרסום (כך שקל לראות מה התחדש), שם השיר, או שם האמן. קטע שכיף לי לנגן: Anita Baker - Sweet Love. עוד משהו: ניכר שהאתר הוא הבייבי של כריסטוף, בעל הבית, ושהוא מתחזק אותו בהרבה אהבה. דיווחתי לו כמה פעמים על טעויות קטנות שגיליתי בתווים, והוא תמיד תיקן בזריזות והודה לי בחום. אני גאה לציין שקצת תמכתי בו כספית עוד לפני שגיליתי שהוא גם בחור נחמד. 2. tomreadbass.co.uk מבחר: כ-800 קטעים. קטע חדש מתווסף כמעט כל יום בממוצע בחודשיים האחרונים, ופעם בכמה ימים לפני כן. דיוק: טעון שיפור. לפעמים רשומים רק האקורדים בחלק מהקטע או אפילו כמעט בכולו (למשל Just the Way You Are). לפעמים תפקיד הבס בהקלטה המקורית משתנה - מעט או הרבה - בין בית אחד של השיר לבית אחר, אבל בתווים מופיע סימן חזרה אחרי הבית הראשון (למשל ב-Take it Easy; ספציפית בשיר הזה יש גם טעות בתיווי הריתמי של הפתיחה). לפעמים התווים לא בסולם של הביצוע המקורי (למשל Beat it). דרגת קושי: לרוב נמוכה עד בינונית, אבל מדי פעם יש אתגרים. סגנונות: בעיקר להיטי פופ ורוק, יחסית הרבה אולדיז שמאלציים (סינטרה, דין מרטין וכו'). קליפ יוטיוב: אין. פורמט תווים: pdf. מעבר לתווים: בהרבה מהקטעים אין סימונים לאורך התווים של בית / פזמון וכו', שהיו יכולים לעזור בהתמצאות. מיון וניווט: מוזר ומעצבן. בעמוד המרכזי יש טבלה של כל הקטעים, כל אחד עם שם הקטע, הסולם, האמן, ותאריך ההעלאה, ובראש הטבלה יש תיבת חיפוש. אבל אי אפשר להקליק על שום דבר בטבלה ולהגיע לקטע שבחרת! צריך לעבור לרשימת אותיות הא"ב שאחרי הטבלה, ללחוץ על האות הראשונה בשם השיר, לעבור לעמוד עם רשימת כל השירים שמתחילים באות הזאת, למצוא ולהקליק על השיר ברשימה, ורק אז מגיעים לתווים. אין דרך פשוטה לראות מה התווסף לאחרונה. לפעמים קישור מוביל לשיר הלא נכון (למשל You're Still A Young Man), או ששם המבצע שרשום לא נכון. קטע שכיף לי לנגן: Ain't No Mountain High Enough. עוד משהו: לאור הרפרטואר וריבוי המחרוזות, אני מנחש שבעל האתר מנגן בלהקת אירועים. 3. freebasstranscriptions.com מבחר: כ-200 קטעים. דיוק: כמעט תמיד טוב. לפעמים מופיע סימן חזרה גם כשבהקלטה הפעם השנייה לא זהה לראשונה (למשל Sultans of Swing). לפעמים לא כתובים בתחילת השורה הבמולים/דיאזים של הסולם (למשל Sweet Home Alabama, שכידוע אפשר להתווכח אם הוא ברה מז'ור או בסול מז'ור, אבל בטוח שהוא לא בדו מז'ור). לפעמים כתובים רק אקורדים בחלק מהתיבות (למשל Don't Speak). דרגת קושי: מקל עד קשה, לרוב באמצע. סגנונות: הרוב רוק/פופ עם נוכחות מרשימה של אבבא, קצת פאנק (ברונו מארס, צ'אקה קאן), ולפחות קטע ג'ז אחד (Bright Size Life). קליפ יוטיוב: לרוב אין. בעמוד המקדים (ראו למטה) של חלק מהקטעים משובץ קליפ של הביצוע המקורי, ובחלק אחר משובץ קליפ לקאוור בס של בעל האתר. פורמט תווים: pdf. מיון וניווט: סביר. יש רשימה של כל הקטעים ע"פ סדר אלפביתי של האמן / להקה. הקלקה על קטע ברשימה לפעמים מובילה ישירות לתווים, ולפעמים מובילה לעמוד (שבשמחה הייתי מדלג עליו) עם הגיגים על השיר או על תפקיד הבס שלו, וצריך להקליק על עוד קישור כדי להגיע לתווים. קטע שכיף לי לנגן: Locked Out Of Heaven. עוד משהו: אין אינדיקציה מה התווסף לאחרונה לאתר, ולא ברור לי אם הוא ממשיך להתעדכן. 4. thebassment.info מבחר: כ-140 קטעים. דיוק: בד"כ מצוין, לרבות ניואנסים קטנים (למשל האאוטרו של Home at Last). לפעמים לא כתובים בתחילת השורה הבמולים/דיאזים של הסולם (למשל Bennie and the Jets), או מה שיותר מוזר - הם כן כתובים למרות שלא צריך אותם (למשל Walk Between The Raindrops). דרגת קושי: טווח רחב. סגנונות: בעיקר רוק / פופ / דיסקו. לפעמים הפתעות כמו I Know You Know של אספרנזה ספולדינג. קליפ יוטיוב: אין. פורמט תווים: pdf. מיון וניווט: נוח. כל הקטעים מופיעים בטבלה אחת שאפשר למיין אותה ע"פ שם האמן, הבסיסט, שם השיר וכו', אבל לא לפי תאריך הוספה (לכן לא ברור לי מה קצב הוספת הקטעים). הקלקה מובילה ישירות לתווים. קטע שכיף לי לנגן: September. 5. stevieglasgow.com מבחר: 78 קטעים. לא התעדכן בחודשים האחרונים. דיוק: מעולה. דרגת קושי: משתנה מאד, החל משמיניות בנאליות (למשל Dirty White Boy) וכלה בשש-עשריות סינקופטיות של אנת'וני ג'קסון. סגנונות: מאד אקלקטי - מפרוג ועד קאנטרי, דרך ג'ז, מטאל, דיסקו, ועוד. 19 מתוך 78 הקטעים הם של אנת'וני ג'קסון מנגן בשירים של צ'אקה קאן. יש שירים פחות מוכרים - לפחות בשבילי - של אמנים מאד מוכרים (ספרינגסטין, פורינר), ודי הרבה שירים של אמנים שלא הכרתי בכלל. קליפ יוטיוב: אין. פורמט תווים: pdf. מעבר לתווים: ברוב הקטעים מופיעה שורת טאבים בצמוד לכל שורת תווים, כך שצריך לדפדף בקצב כפול; זה קצת מעצבן ואפשר היה להימנע מזה בקלות (לשים את הטאבים בקובץ pdf נפרד, כפי שנעשה בחלק מהקטעים). מיון וניווט: נוח. כל הקטעים מופיעים ברשימה בעמוד אחד, ממוינים ע"פ שם המבצע. הקלקה אחת מובילה ישירות לתווים, ולפעמים יש קישור נוסף לעמוד עם ניתוח של השיר. קטע שכיף לי לנגן: Let's Dance. 6. lowdownbass.net מבחר: כ-65 קטעים. בקושי התעדכן בחודשים האחרונים, אם בכלל. דיוק: טעון שיפור. ברוב הקטעים לא מופיעים בתחילת השורה הבמולים/דיאזים של הסולם. לפעמים במקום התו הנכון מופיע תחליף אנהרמוני שלו (למשל בתיבה 9 ב-Deacon Blues, צריך להיות סול דיאז במקום הלה במול שכתוב). לפעמים כתוב משך צליל ארוך כשצריך להיות צליל קצר ואחריו הפסקה (למשל Babylon Sisters). דרגת קושי: הכי גבוהה (בממוצע) מבין כל האתרים בסקירה. סגנונות: בעיקר קטעי ג'ז פיוז'ן, די הרבה סטילי דן, 36 קטעים עם צ'אק רייני על הבס. קליפ יוטיוב: אין. פורמט תווים: pdf. מעבר לתווים: אין סימוני בית / פזמון וכו'. מיון וניווט: בסדר. קישור ישיר לתווים מרשימה של כל הקטעים בעמוד אחד, ממוינת ע"פ שם הבסיסט. קטע שכיף לי לנגן: Green Flower Street. עוד משהו: מכיל די הרבה טרנסקריפשנים של סולואים בסגנון ג'ז פיוז'ן (ג'קו, ויקטור ווטן, ועוד) 7. bassinstructor.ca מבחר: כ-450 קטעים. קטע חדש מתווסף בערך פעם בשבוע (אני חושב). דיוק: חלש. לפעמים כתוב תפקיד שגוי (וקל יותר מהמקור), למשל ב-My Life. לפעמים יש פיקשושים ריתמיים רציניים (למשל לפני הפזמון ב-Come on Eileen יש במקור תיבה של שני רבעים, אבל בתווים אין). הרבה פעמים לא מופיעים בתחילת השורה הבמולים/דיאזים של הסולם, אפילו כשצריך שלושה (למשל On the Border). עוד כל מיני טעויות. דרגת קושי: בינונית. סגנונות: פוקוס כמעט מוחלט על רוק ופופ לבן. קליפ יוטיוב: אין, אבל פעם היו קישורים לערוץ היוטיוב של בעל האתר, עם קאוורים שלו לקטעים. פורמט תווים: pdf. מעבר לתווים: שורות טאבים מופיעות לסירוגין עם שורות תווים, חבל. מיון וניווט: ככה ככה. יש קישורים לכל הקטעים מטבלה סטטית אחת, ממוינת לפי שם האמן. קטע שכיף לי לנגן: Time of the Season. עוד משהו: לרוב הקטעים יש גם קישור לקובץ Guitar Pro. 8. four-strings-basslessons.blogspot.com מבחר: כ-250 קטעים. דיוק: טוב, אבל זה פחות חוכמה עם השירים האלה. דרגת קושי: הכי נמוכה מבין כל האתרים בסקירה. סגנונות: בעיקר להיטי רוק ופופ. קליפ יוטיוב: יש, אם כי בהרבה מקרים הקישורים מתים. לפעמים יש קישור לקאוור בס של בעל האתר. פורמט תווים: תמונה. אפשר לקבל גישה ל-pdf תמורת 2$ בחודש. מעבר לתווים: סימוני טאבים מעצבנים צמוד לתווים. מיון וניווט: גרוע. הכל נמצא בתוך בלוג, ופוסטים עם טרנסקריפשנים מופיעים בין פוסטים אחרים. לא מצאתי באף מקום רשימה מסודרת של כל הקטעים. בתחתית כל עמוד מסתתרת תיבת חיפוש שעוזרת כשמחפשים משהו ספציפי. קטע שכיף לי לנגן: One of these Nights. עוד משהו: בנוסף לפוסטים של הטרנסקריפשנים יש פוסטים לימודיים, שלא התעמקתי בהם. חלק מהפוסטים האלה כתובים בכלל בגרמנית, כך שלא הייתי יכול להתעמק גם אילו רציתי.

אהלן, שלא כמו אצל ידידי מלמעלה, הבסים שלי מיוצרות ע"י יצרנים הרבה יותר "סטנדרטיים". יש פה Fender, Music Man ו Warwick. סקירת הציוד שלי, לפי סדר לגמרי אקראי: Music Man Stingray 1995 הבס ה"אמתית" הראשונה שלי. כמו כל חברי הבסיסטים בתיכון רציתי להיות פלי. קניתי אותה במרום יחד עם ההורים שלי שעוד מרום ישבו ליד כיכר דיזינגוף. עלתה לי (להורים) אז 3,500 ש"ח וההתלבטות הייתה בינה לבין בס שחורה. הלכתי על האדומה. יש סיפור מעניין על הבס הזאת שכבר סיפרתי פה בפורום בעבר - פה. בגלל שיש לי מחלה שאני אוהב עודף סאונדים ואפשרויות שאפשר להוציא מכל כלי, וזה שאני הנדסאי אלקטרוניקה ויכול להלחים טוב, הוספתי עם השנים שידרוגים ותוספות לאלקטרוניקה יחד עם Drop D ועוד שטויות. אחלה בס, אבל אני מנגן עליה הכי פחות בחזרות / עם הרכבים. יש לה גבוהים שמפריעים לי ואיכשהו היא הכי פחות יושבת במיקס. הנה היא: Music Man Stingray Fretless 1992 מתנה של אשתי ליום הולדת 30. פרטלס מדהימה. לא מצאתי אחת כמוה. כבדה לאללה. אקשן 0. דומה אבל שונה מהמיוזיקמן הקודמת. יכולה להיות מאוד חמה ונעימה וגם אגרסיבית שצריך. הבס שהקלטתי איתה כמעט הכי הרבה. גם פה הוספתי עם השנים שידרוגים ותוספות לאלקטרוניקה יחד עם Drop D ועוד שטויות. הדמו שלה ישן לאללה אז אני שם פה שיר נחמד שמדגים טוב את הסאונד שלה: Music Man Stingray Special 5 HH הרכש האחרון. רציתי בס 5 שגם תהיה ורסטילית וגם ה B שלה יהיה טייט. קלעתי בול. מכרתי וורוויק בשבילה. אני עדיין בשלב ההתאהבות בה. היו לה מחלות ילדות שלשמחתי עברו לה (זמזומים וכאלה). ארני בול עשו בדגם הזה מלא שינויים ולכן לדעתי היא נשמעת אחרת מהמיוזיק מן של שנות ה 90 שיש לי. הרבה יותר רכה ונעימה. עוד לא הספקתי להופיע איתה ואני מחכה להזדמנות. אחלה אחלה בס וכיפית לאללה. הנה הדמו הקצר שעשיתי לה (לא הוקלט בדרך הרגילה שלי כי המחשב היה מקולקל אז הסאונד בהתאם): Warwick Star Bass II 2008 ציינתי את הבס הזאת מספר פעמים פה בפורום. אני מת עליה. מנגן עליה הכי הרבה מכל האחרות. בגדול וורוויק הוציאו את הדגם הזה בכמה רמות ושינויים קלים, זה הדגם הראשון שיצא - עם פתח אחורי, ללא גלוס על הצוואר, פאסיבי לחלוטין. הבס היא Semi hollow, יש לה בלוק מייפל שרץ באמצע. בהתאם למחלה שלי, חיפשתי די בהתחלה לשפר את הסאונד שלה מבלי להחליף פיקאפים ומבלי לקדוח בה. באותה תקופה יצר איתי קשר אדם מחברת Stellartone שהחברה שלו מייצרת חלופות לטון הפאסיבי של גיטרות / בסים (ועוד). הוא ראה את הדמואים שלי והציע שאני אהיה ה"נסיין" שלנו בכל מוצר חדש שהוא מוציא. כמובן שהסכמתי. לאחר מספר מיילים לא מבוטל בינינו ואחרי שביקשתי לקבל את ה"פנטזיה" הפאסיבית שלי בהתאם למוצרים שלו, הוא שלח לי קיט אלקטרוניקה שלם להרכיב על הגיטרה. הצלחה מסחררת. הבס ורסטילית לאללה ונשמעת מעולה בכל מצב. כמובן שהוספתי גם Drop D. הנה דמו ישן שלה (עם הכפתור המצחיק שהוא רצה שיהיה לה): Fender CB-100CE Acoustic-Electric Bass בס אקוסטית שקניתי ב 150 פאונד בלונדון (רחוב דנמרק). טובה בדיוק לניגון על הספה ולא יותר (למרות שהופעתי איתה מספר פעמים...). צוואר עקום, מזמזמת בגבוהים, ווליום סביר בקושי. אבל, באיזה קטע לא ברור זה הוידאו שלי שיש לו הכי הרבה צפיות ביוטיוב - מעל 530,000 צפיות ומעל 470$ הכנסות (!!!), כך שהיא החזיקה את ההשקעה עליה כבר מזמן... הנה הדמו שלה: Fender Precision Bass Special MIM רציתי פנדר אקטיבית שהיא PJ. ניגנתי על בכלי זמר (רשל"צ) על המקסיקנית הזאת והחלטתי שאני קונה, הייתה גם במבצע (3,200 אם אני לא טועה). היה חשוב לי שהיא תרגיש נוח ושתהיה בנויה טוב כי עוד בחנות היה לי ברור שהבחור מStellartone ייצר לי אלקטרוניקה אחרת לגמרי ושאני ישדרג פה לא מעט. וכך היה. החלפתי את פיקאפ P לשל אלון שגיא (אחלה פיקאפ), הוספתי Drop D, החלפתי גשר לBad Ass (בגדול סתם, אין צורך) וכמובן אלקטרוניקה משודרגת (על בסיס הקיימת) שאחרי אין ספור מיילים הגיע אלי הקיט להרכבה בדואר - גם פאסיבית עם סטילרטון, גם אקטיבית, גם PJ. התוצאה מעולה. הופעתי איתה מספר פעמים וכל פעם הסאונדמן נגנב. וכמובן שהיא ורסטילית לאללה!!! דמו אחרי שדרוגים: Fender Precision 50's MIM מקסיקנית, צוואר מייפל חתיכה אחת, פשוטה, מעולה. קניתי מרופא שיניים שכבר שם עליה פיקאפ של אלון שגיא. לא החלפתי, נשמע מעולה. מה שיניתי בנוסף - Drop D, סטילרטון. עברה כמה גרסאות של סטילרטון (אחרי שהוציא מוצר חדש). דמו כמו שהיא היום: Fender Jazz Bass 1977 אחרונה והכי חביבה! לפני איזה 15 שנים הלכתי לקנות ממישהו איזה אפקט. הבס הזאת הייתה זרוקה אצלו בצד של החדר. שאלתי כמה ? ענה 6,000 ש"ח כי הוא רוצה קטנוע חדש. ירדתי לכספומט והוצאתי לו כסף בלי להתווכח. יום למחרת הייתי אצל הרצל שאישר שהכל מקורי, למעט הפלסטיקים (כפתורים, Pickguard, Thumb rest), לא נורא. יחד עם הפרטלס, זאת הבס שהקלטתי איתה הכי הרבה ובטח שהופעתי איתה הכי הרבה. סוסה מנצחת! אבל כבדה טילים ולכן לאחרונה נחה יותר. מדי פעם אני מביא אותה לחזרה או הופעה ועף עליה מחדש. מפלצת. מה הוספתי - Drop D. זהו. הייתי חייב. חוץ מזה לא מחליף בה בורג. בגלל שזאת ג'ז בס, ואין מה לעשות דמו לג'ז בס, אז אין לי דמו ספציפי שלה. אז הנה וידאו שמראה כמה היא מעולה (למרות שיש עוד הרבה קליפים אחרים) : זהו. עברו לי בידיים עוד מלא בסים. לרוב עשיתי דמואים בערוץ.

שנת גרובית, עם בסים עמוקים. מוריס - סחתיין על הלוגו לכבוד החג. הוא העלה חיוך על השפתיים שלי.

אני לא יודע איך ומתי B&G הם סמכות לאישור אותנטיות של חלקים של פנדר. בוא תלך איתי רגע, נעשה את זה לאט ובשלבים. אם היה מספר סידורי, היה יותר קל (בהנחה שהפלטה מקורית), אבל אין. אמורה להיות פה F-plate ממוספרת, אבל הפלטה חלקה לגמרי. אז נציין מיד שהפלטה היא חלקי חילוף, נשאל לאן ובעיקר למה נעלמה הפלטה המקורית ועל איזה גיטרה היא מורכבת היום והאם הבעלים הנוכחי שלה מודע לזה שהפלטה שלו הגיעה מגיטרה אחרת, ומכאן נתקדם לפי פיצ'רז: הגוף והפיקגארד הם בוודאות פנדר ישן. הפיקגארד מתאים בפאטרן שלו לסוף שנות ה-60, הוא שלם לגמרי (רובם עם שפיצים שבורים/סדוקים) ויפה שיש לו את פלטת הסיכוך. הפיקאפ נראה טוב, לא יכול להגיד כלום מעבר לזה. הגשר הוא לא 66 - אז זה עוד היה הגשר עם החריצים בסאדלס, וגם שנה אחרי, אז הגשר שנראה בצילום הוא 68'+. כמה ישן הגוף? קשה לדעת במדויק, אבל מה שכן אפשר להגיד הוא שהצבע נראה פוליאסטר, בעיקר לפי הרליק האופייני לפוליאסטר - ירדו הקלירקואט (לכה) והצבע אבל השפשוף לא מגיע לעץ עצמו, שנשאר בהיר ו"חדש" בגלל שכבת הפוליאסטר. השברים בצבע ליד הפוקט נותנים רמז נוסף שזה פוליאסטר ולא ניטרו. כלומר שהגוף הוא 1968 או מאוחר יותר. אבל לא אחרי 74', לפי המיקום של החורים לטאג-בר. אז הגענו למסגרת זמן של 6 שנים, 68-74. אם נניח לרגע שהפיקאפ מקורי לגוף (אין הוכחה לזה, אבל נניח שמה שאמר לך המוכר הוא נכון), בלאק בוטום היו עד 1969 (אז הם הוחלפו בגריי-בוטום), מה שמביא אותנו למסקנה/הערכה שהגוף הוא 1968/9.

אלון נדל החל את דרכו כמוזיקאי בסוף שנות השבעים. הוא ניגן בלהקת הרוק המתקדם "אטמוספירה", ובהמשך בלהקת "דודה" לצד דני סנדרסון וגידי גוב. לאחר לימודים במכללת ברקלי בבוסטון, הוא הפך לאחד מנגני הבס המבוקשים ביותר בישראל, וניגן בהקלטות ובהופעות לצד אריק איינשטיין, שלמה ארצי, גידי גוב, יהודית רביץ, דייוויד ברוזה, יוני רכטר ורבים אחרים, וכן בהצגות תיאטרון ובתכניות טלוויזיה. הוא הקים את ההרכבים Jazzepelin ו"ווטרלו", והפיק מספר אלבומים. לאתר הבית של אלון נדל. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן בגיל שבע, לדעתי מפני שאבי היה מוזיקאי. בתור ילד ניגנתי בחלילית, קלרינט וטרומבון, אבל נמשכתי לגיטרה תמיד. ניגנתי בס בזכות הביטלס - בגדול רציתי להיות פול מקרטני... התחלתי לנגן בס על ארבעת המיתרים הנמוכים של הגיטרה החשמלית של אחי הגדול. אבי היה מורה למוזיקה ברמת השרון, והיתה שם תזמורת נוער שבה ניגנתי טרומבון, קלרינט ובס. בילדותי ניגנתי בכמה להקות רוק מקומיות. בנערותי נרשמתי ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון ״אנזאגי״, שם לימד אותי ציקי בן דרור, לימים אחד המנהלים של חברת תקליטים גדולה בארץ. ציקי היה הגיטריסט של אושיק לוי, והוא הכניס אותי לנגן אתו בערך בגיל 16-17. אבי היה חבר בשלישיית אדלר (מפוחיות פה) והם הקליטו באולפנים בתל-אביב. באחד האולפנים היה מגבר מרשל של אלון אולארצ׳יק (נדמה לי) למכירה, לקראת נסיעה לחו״ל כנראה, ואבי קנה אותו. ראש ובוקסה של 4 רמקולים. אני זוכר ששמתי אותו ליד המיטה והסתכלתי עליו כל הלילה. לא האמנתי. הוא נראה כמו אחד המגברים של ג׳ימי הנדריקס מהסרט "וודסטוק". ניגנתי כל היום וכל הזמן. היה לי טייפ סלילים גרונדיג, והייתי מוציא תפקידים של הביטלס, סטיבי וונדר, שיקגו, ג׳ניס ג׳ופלין ויס. דרך חברים נכנסתי לרוק מתקדם - ג׳נטל ג׳יאנט, ג׳נסיס, קינג קרימזון, ועוד הרבה להקות שהובילו אותי ללהקות אינסטרומנטליות כמו ברנד איקס, צ׳יק קוריאה, מהווישנו אורקסטרה, וות׳ר ריפורט. כמובן שכששמעתי את ג׳קו הוא הפך אותי לכיוון של ג׳ז. באותה תקופה גם הכרתי את דני סנדרסון, שהיה שכן, והתחלנו לנגן. דבר הוביל לדבר והפכתי לחבר בלהקת "דודה". במקביל, ומכיוון שהיו אולי שבעה בסיסטים בארץ, הפכתי לילד שמחליף את מי שלא יכול להגיע, והתחלתי לבקר באולפנים ולנגן עם נגנים מן השורה הראשונה. כך התחלתי להיות נגן אולפן, ומאוד אהבתי את העניין. למדתי את המקצוע דרך הרגליים, ה-מ-ו-ן שעות אולפן. הסקרנות שלי לג׳ז הובילה אותי לנגן עם יוני רכטר, ואיתו ביליתי הרבה זמן נגינה, שהולידה את האלבום 40:06. פגשתי גם את מיקי גבריאלוב, קורין אלאל, יונתן גפן, שם-טוב לוי, אריק איינשטיין, ועוד רבים אחרים. כל האנשים האלה והנגנים שניגנתי איתם היו ההשפעות הראשונות שלי. מיהם המוזיקאים שהשפיעו עליך במיוחד? ההשפעות המוזיקליות שלי התחילו עם להקות הרוק שציינתי, ועברו ללהקות אינסטרומנטליות. לאט לאט נכנסתי לג׳ז כי אהבתי את הגרוב. לא הבנתי איך האנשים האלה חושבים ולמה הם נשמעים כל כך טוב. החלטתי לנסוע לברקלי וללמוד את העניין, ושם למעשה התחיל כל הסיפור הרציני שלי ושל המוזיקה, כי שם גיליתי עד כמה רציני העניין ואיך יש שיטה וידע שניתן להשיג. צריך להבין שבארץ לא היו אז בתי ספר לג׳ז או למוזיקה, מלבד מוזיקה קלאסית שלא דיברה אליי אז. בברקלי פגשתי את רון קרטר, לני ומייק שטרן, דייב ליבמן, ביל פריזל, ולהשפעות על הבס שלי שהיו פול מקרטני, סטיבי וונדר (הסינתי בס שלו), כריס סקווייר מ-yes, ושורה של בסיסיטים: ג׳ון פול ג׳ונס, קרול קיי, ג׳ק ברוס, בוטסי קולינס, ג׳יימס ג׳יימרסון, טוני לוין, אנתוני ג׳קסון, ועוד. התחלתי להקשיב לאדי גומז, שדרכו הכרתי את סקוט לפארו, סטנלי קלארק, נילס אורסטד פדרסן, צ׳רלי היידן, ג׳קו פסטוריוס, צ׳רלי מינגוס, מארק ג׳ונסון ופול צ׳יימברס. מהו הציוד הנוכחי שלך? הגיטרות שלי הן בס 5 מיתרים Status hyper active, פנדר ג'ז בס 1970 שהפכתי לפרטלס (הבס של ״דודה״), בס אקוסטית Guild נפח מלא שגם הפכתי לפרטלס, ובס הופנר 1967. אני מתחבר באולפן שלי ל-DI מנורות של REDDI, ובהופעות ל-DI של Aguilar. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מתאמן עם תוכנת iReal Pro. יש שם כל שיר וסטנדרט בעולם. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? אני מת על מוזיקה לטינית - על העושר בקצב ובהרמוניה שלה. בימים אלו אני יותר מתרכז בכתיבת קטעים מוזיקליים ושירים. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? לנגנים מתחילים הייתי מציע לא לבזבז את הזמן: ללמוד כמה שיותר ולהתאמן כמה שיותר, לפגוש ולנגן עם כמה שיותר אנשים. בתור מקצוע, העניין שכל כך אהבתי - לנגן עם נגנים באולפן וליצור את הרגע - לא קיים יותר, ובשבילי חלק ניכר מהחוויה פשוט נעלם. יש לנגנים נטייה ״לשרוף״ את החיים שלהם במוזיקה. אני לא ממליץ. כדאי לחיות בריא, לשים לב למשפחה, לטיולים, לא להפסיד את החיים בגלל האמנות. האמנות היא כמו דת, ויכולה לגנוב אותך למעמקים ולהפסיד את החיים בהמון מובנים. יש היום בעולם המון ידע ויכולת לעבוד ולחלק את הזמן נכון. הכל חשוב, לא רק המוזיקה. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הייתי שמח לפגוש את פול מקרטני לאיזו שעה, כי עם ג׳קו יצא לי ללמוד ולדבר וזה היה מדהים ועדין וחשוב. כל פגישה עם נגנים בסדר גודל עולמי היא חווייתית ומלמדת, לא רק באספקט המוזיקלי, אלא בכלל בעניין פרספקטיבה לחיים בתור אמן.

אלי מגן הוא כפי הנראה המוזיקאי הישראלי היחיד שמרגיש לחלוטין בבית בשלושה עולמות מוזיקליים שונים: עולם המוזיקה הקלה, עולם הג'ז, ועולם המוזיקה הקלאסית. המסלול המוזיקלי המפותל של חייו עבר דרך להקת הנח"ל של סוף שנות השישים, סצינת המוזיקה הקלה השוקקת של תחילת שנות השבעים, הקלטת סולו הבס העברי הראשון (בשיר "לוח וגיר" של שמוליק קראוס), תכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ראש כרוב", חברות בדור המייסדים של הג'ז הישראלי, לימודי מוזיקה בניו יורק, ולמעלה משלושה עשורים של נגינת קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. כיום, בגיל 73, הוא ממשיך לפעול בשלוש החזיתות המוזיקליות, ונעתר ברצון לראיון עומק מוזיקלי. צילום: מרגלית חרסונסקי, אתר המוזיקה: yosmusic.com "מגיל אפס אהבתי מוזיקה והתחברתי למוזיקה", הוא אומר. "תמיד שרתי. בגיל שבע בערך רציתי לנגן, וההורים שלי – אמא שלי בעיקר – חשבו שכדאי שאנגן כינור, והתחלתי ללמוד כינור. לא ממש התחברתי לכינור ולמורה שלימד אותי, אז הסיפור הזה נגמר כשהייתי בן עשר, עשר וחצי. אבל עדיין רציתי לנגן ולשיר, אז השגתי גיטרה, ולקחתי אולי שיעור אחד אצל מורה שגר לא רחוק, ואחר כך למדתי לבד לנגן אקורדים. לא החשבתי את עצמי כגיטריסט, וניגנתי בשביל ללוות את עצמי. רציתי לשיר." "ככה זה התגלגל עד שהתגייסתי ללהקת הנח״ל ב-1966. התקבלתי ללהקה עוד לפני שהתגייסתי, אז עשיתי טירונות נח"ל, ואחר כך, בגלל הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, השאירו אותי בבסיס חצור בערך חודש, לשמור על מטוס ה'מיג 21' שערק אז מעיראק, ורק אז שיחררו אותי ללהקה. בלהקת הנח"ל השתמשו בי יותר בתור גיטריסט מאשר בתור זמר, כי הלהקה הייתה משופעת בכוכבים, והם לא היו צריכים יותר זמרים, ובטח שלא נזקקו לרקדן כמוני. זאת היתה הפעם הראשונה שלהקה צבאית העסיקה תזמורת. לפני כן היה אקורדיוניסט, מישהו שמנגן כלי הקשה, או עוד מישהו שמנגן חליל, אבל לנו היתה ממש תזמורת. אני ניגנתי בגיטרה חשמלית, בפעם הראשונה בחיים שלי. המתופף היה קומיקאי מתוסכל שהכריחו אותו לנגן תופים, ולפעמים גם השתתף במערכונים, ואני הייתי זמר מתוסכל שמנגן גיטרה. שרתי פה ושם בכמה מהשירים בתוכנית, כשהיו העמדות יותר סטטיות, וגם בהקלטות שהקלטנו עם תזמורת רשות השידור, כשווילנסקי כתב עיבודים והלהקה שרה שירים ישנים של להקת הנח"ל. בהקלטות האלה אני שר, אבל באופן כללי ניגנתי גיטרה." "הבסיסט בלהקה היה בחור שקראו לו יהודה לוי, שאחר כך הפך לחרדי ואין לי קשר אתו מאז. כשהוא השתחרר הייתי חייב לקחת את הבס כי לא היה מי שינגן. אני עמדתי אז להשתחרר וחיפשתי מחליף שינגן גיטרה במקומי. עשיתי בחינות ובסוף קיבלתי ללהקה את דני סנדרסון, ואני התחלתי לנגן על גיטרה בס. זאת היתה הפעם ראשונה שניגנתי בס – גיטרה חצי נפח כזאת, אני חושב שזו היתה הופנר – שלושה חודשים לפני שהשתחררתי." להקת הנח"ל, 1968. מגן עומד שלישי מימין. צילום: עיתון "במחנה" "בלהקה היו לי כמה חברים מאוד טובים – מנחם זילברמן ז"ל ושלום חנוך. יום אחד יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, שהיו הבמאים שלנו, החליטו שנעשה איזה שיר חדש. שלום ואני ומנחם ישבנו ביחד, ושלום אמר "זה חרא של שיר!", או משהו כזה, אז ריתקו אותנו לשבת. וכשהיינו מרותקים התחלנו לעבוד על שירים ויצרנו שלישייה. הופענו עם השלישייה בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, והקלטנו שם שלושה שירים." "עם שלום נוצרה ידידות מאוד עמוקה. הוא השתחרר לפני והקים את 'השלושרים', וכשאני השתחררתי, בסוף 1969, הוא הציע לי לנגן איתם בתור בסיסט, וככה התחיל הסיפור שלי עם הבס. העבודה עם השלושרים נמשכה בערך שנה וחצי, ואחרי זה המשכתי הלאה. פגשתי בשלושרים את המתופף זהר לוי, והקמנו את 'כיף התקווה הטובה'. וכשהיא התפרקה הקמנו את 'אחרית הימים'." שלושה חודשים לפני השחרור אתה מחזיק גיטרה בס בפעם הראשונה, ותוך זמן קצר אתה כבר מנגן בס נהדר ב"כיף התקווה הטובה". איך עשית את הקפיצה הזאת? "היה לי סטאז' של שנה וחצי עם השלושרים, וחוץ מזה עשיתי עוד דברים. נכנסתי לשוק של ההקלטות, והתחלתי לנגן איפה שאפשר היה. היום ברוב ההקלטות לא כותבים תווים, כי לא יודעים לכתוב תווים, אבל אז היו מעבדים כמו אלכס וייס, אריה לבנון ושמעון כהן, שאצלם הסטנדרט היה לכתוב תפקידים. אז נאלצתי ללמוד לבד לקרוא תווים, וזה דווקא התאים לי. קראתי טוב וניגנתי טוב. היו אז בארץ שניים-שלושה בסיסטים שניגנו בהקלטות: עמי פרנקל ז"ל, שהיה מבוגר ממני, היה הבכיר שניגן ברוב ההקלטות בקול ישראל ובכלל, והיה שמוליק ארוך, ועוד אחד, שייקה ברק. בהקלטות הייתי בכיוון קצת שונה משאר הנגנים, שכולם ניגנו בס עם מפרט. גם אני ניגנתי עם מפרט בתקופה הראשונה עם השלושרים, אבל אחר כך הבנתי שאני לא רוצה לנגן עם מפרט כי התחלתי לשמוע ג'ז ולהימשך לג'ז." היתה בתקופה ההיא אחוות בסיסטים? הייתם מיודדים זה עם זה? "את עמי הכרתי כי היינו נפגשים פה ושם, וחיבבנו אחד את השני. שמוליק היה חבר קרוב שלי. הוא היה מאד מוכשר, וידע לעשות הרבה דברים. הרמקולים שניגנתי איתם ב'אחרית הימים' היו רמקולים שבניתי יחד עם שמוליק – הלכנו לנגר וחתכנו עצים, אל תשאל. היו אז המון הופעות גדולות פתוחות עם הרבה אמנים, אז היית פוגש שם את כל הזמרים והשחקנים והבדרנים והנגנים. גם בהקלטות. ככה נפגשו אז אנשים." "בתחילת שנות השבעים היתה המון עבודה בארץ. הרבה להקות, הרבה זמרים, הרבה הופעות, הרבה הקלטות. היה לי לוח עמוס עם המון הקלטות והופעות, אני כבר לא זוכר את כולן. ניגנתי למשל בהקלטות של המחזמר 'אל תקרא לי שחור' ובפסקול של 'קזבלן', והיתה לי שלישייה עם זהר לוי ואלכס וייס, שניגנו עם אילנה רובינא ועם יפה ירקוני ועם שושנה דמארי, עם כולם." עם "החלונות הגבוהים" בסיני במלחמת יום כיפור. צילום באדיבות אלי מגן מה היה הציוד שלך בתקופה ההיא? "הגיטרה בס הראשונה שהיתה לי אחרי שהשתחררתי היתה פנדר מוסטנג קטנה. אחר כך החלפתי אותה לג'ז בס, שניגנתי עליה שנה בערך, ולא כל כך אהבתי אותה. הצוואר שלה התחיל להתעקם קצת, והבנתי שמה שאני רוצה זה פרסיז'ן, אז מכרתי אותה וקניתי פרסיז'ן. קרובה שלי מארצות הברית באה ב-73 לביקור, אז אמרתי לה מה לקנות, והיא הלכה לחנות Manny’s בניו יורק, וקנתה לי פרסיז'ן חדשה, שיש לי אותה עד היום." "בתקופה ההיא קרן אמריקה-ישראל תרמו כלי נגינה לכל מיני תזמורות וארגונים מוזיקליים בארץ, ואיכשהו הצלחתי לקבל מהם מגבר של גיבסון. זה היה מגבר קטן, מאד מוזר, עם שתי בוקסות מלבניות די קטנות. עד כמה שאני זוכר, ניגנתי עם הגיבסון הזה עם השלושרים. הייתי יושב על המגבר הזה, שמתי בוקסה אחת על ידי ובוקסה אחת יותר רחוק קצת ממני. המגבר החזיק מעמד הרבה שנים, ובסוף מכרתי אותו לאיזה שיפוצניק ששיפץ לנו את הדירה. אחר כך היה בחור שקראו לו טומי, שהיתה לו חנות תקליטים בסוף אבן גבירול, והוא היה גם אלקטרונאי שבנה מגברים. אז קניתי ממנו מגבר מנורות של 50 ואט, נדמה לי שעדיין יש לי אותו בבוידעם באיזה מקום. גם לשמוליק ארוך היה מגבר כזה, ובאחרית הימים ניגנתי עליו עם הבוקסות שבניתי עם שמוליק, בוקסות ענקיות." עם להקת "אחרית הימים" לקראת סוף הפעילות של 'אחרית הימים', מגן הבין שהוא רוצה יותר לנגן מאשר לשיר, וגם הרחיב את טעמו המוזיקלי. "התחלתי להיות מושפע יותר ויותר ממוזיקה אמריקאית, מג'ז ומפיוז'ן. להקת Blood Sweat and Tears הגיעו אז לארץ ונתנו הופעה מדהימה, שעשתה עלי רושם מאוד חזק. הייתי אז חבר של מישה סגל, שאירח אותם בארץ, ודרכו התחברנו ודיברנו איתם. הבסיסט שלהם, ג'ים פילדר, חבר שלי עד היום בפייסבוק. מאוד אהבתי את הנגינה שלו. ידעתי את כל התפקידים של Blood Sweat and Tears בעל פה." "במועדון 'ברברים' היו מנגנים ג'ז כל יום ראשון, והייתי מגיע לשם תמיד, מקשיב, ונדלקתי על זה. אלונה טוראל, שהיתה חברה קרובה ומאד אהבה ג'ז, נתנה לי תקליטי ג'ז, צ'רלי פרקר ועוד כאלה, ומאד אהבתי את זה. אז התחלתי לנגן ג'ז – בהתחלה על גיטרה בס, בברברים. הרכב הג'ז הראשון שלי היה עם הסקסופוניסט ג'ס קורן והמתופף ג'רי גרוול. ואז הבנתי שאני רוצה לנגן קונטרבס. היה בחור נחמד שקראו לו פרץ, שגר לא רחוק ממני, והיה לו במרפסת קונטרבס שהוא לא ניגן עליו. הוא הסכים להשאיל לי אותו, וככה התחלתי לנגן, לבד, בלי מורה. מתי כספי ניהל אז ביפו מועדון קטן של ג'ז, והזמין אותי לנגן שם. ניגנתי בלי לדעת לנגן בכלל, פשוט התחלתי לקשקש על הבס. בהמשך מצאתי מורה מאד ידוע שקראו לו אגון קרטן; הוא ניגן גיטרה ופסנתר ואקורדיון, אבל הוא היה במקור קונטרבסיסט, וניגן באנסמבל הקאמרי." "אני הייתי מאלה שאחראים להשפעה של הג'ז על המוזיקה הקלה בארץ. מאד אהבתי ג'ז ומאד הושפעתי מג'ז, ולכן כשניגנתי בהקלטות, ניגנתי עם האצבעות. אפשר לשמוע דוגמאות למשל בתקליט שעשיתי עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, של שירי מרים ילן שטקליס. אני מנגן שם בחלק מהשירים. ב'ראש כרוב' היתה הפעם הראשונה שהקלטתי עם קונטרבס, בלי הכנות ובלי לדעת יותר מדי." "הקונטרבס הראשון היה כמה חודשים אצלי, ואז החזרתי אותו וקניתי בס אחר, שעליו ניגנתי בראש כרוב. מכר לי אותו בסיסט שקראו לו לב ז'בז'ינסקי, שניגן בלהקת הפלטינה. זה היה בס הונגרי פשוט מאד, שהחזיק אצלי כמה חודשים, וכשהתחלתי ללמוד אצל אגון קרטן אגון הלך איתי וקנינו בירושלים קונטרבס ממישהו שהוא הכיר. זה היה בס יותר טוב, רובנר גרמני משנות או הארבעים או החמישים, אני מניח. למדתי אצל אגון בערך שנה, ואז החלטתי שאני רוצה לנסוע לנסוע לבוסטון, לברקלי, וללמוד ג'ז כמו שצריך." "ב- 74 או 75 ניגנתי עם פסטיבל הזמר החסידי, ונסעתי איתם לסיבוב גדול בכל העולם, בין היתר בארה"ב. תכננתי להישאר שם, לקבל ויזה בבוסטון, ואשתי והילדה הקטנה שלי היו אמורות אז להצטרף אלי. אבל לא אישרו לי את הוויזה, אז הייתי חייב לחזור לארץ, והיתה איזו חצי שנה מבוזבזת, ורק אז קיבלנו ויזה, נסענו לארה"ב והתחלתי ללמוד בברקלי." "לא אהבתי את ברקלי. לא התחברתי לשם ולא מצאתי מורה רציני מספיק. הבנתי שבשביל ללמוד את הכלי כמו שצריך אני צריך ללמוד קלאסי, אז אחרי בערך שלושה חודשים עזבתי. לקחנו את כל מה שהיה לנו והגענו לניו יורק. חיפשתי מורה טוב, ומצאתי בג'וליארד מורה שקראו לו הומר מנץ', שהיה בסיסט ומורה מאד ידוע בניו יורק. הוא התחיל אז ללמד בבית ספר שקראו לו 'מאנס' (Mannes), שבהמשך הפך ל'ניו סקול' וכבר לא קיים יותר. זה היה בית ספר למוזיקה קלאסית, בעיקר לאנשים שרוצים ללמוד קומפוזיציה וניצוח. הומר אמר לי שבמאנס מחפשים אינסטרומנטליסטים, והמליץ לי להיבחן, ואולי יתנו לי מלגה. וזה מה שהיה – קיבלתי באמת מלגה ולמדתי שם ארבע שנים. גרוניך למד שם איתי באותן שנים, וגם מנחם ויזנברג, ואלונה טוראל למדה שם לפני. הייתי הנגן הראשון בתזמורת, וכשגמרתי את בית הספר הם רצו שאני גם אלמד שם, אז הייתי מורה במאנס במשך שנתיים, ב-preparatory school." אז זאת עוד תעלומה. הגעת לקונטרבס בתור מבוגר, ותוך זמן קצר אתה קונטרבסיסט ראשון בתזמורת בניו יורק. "נכון. אבל מוזיקה זה מוזיקה, ומי שרוצה מאד, ובאמת יש לו מטרה, יכול. עוד בארץ כולם באמת צחקו עלי. אני זוכר שלב ז'בז'ינסקי וויקטור פונרוב, שגם כן היה קונטרבסיסט מצוין שהגיע מרוסיה, לא האמינו שאפשר לעשות את המהפך הזה. לב אמר לי תמיד – אני לא מבין אותך, אתה חושב שאתה יכול בגיל 25 להתחיל לנגן קונטרבס? זה לא יעבוד לך, זה קשה. אבל הייתי חדור מטרה, ועובדה שעשיתי את זה. ניגנתי וניגנתי, ולקחתי שיעורים, ולקחתי את זה ברצינות, וכמה שיכולתי לנגן ניגנתי. זה היה קשה, והשקעתי את כל המאמצים שלי." "בניו יורק אשתי עבדה בתור תופרת והרווחנו גרושים, בקושי התקיימנו. היינו ממש על תקן של פליטים. גם אני הייתי צריך לעבוד, אז מצאתי כל מיני מועדוני לילה ישראלים וחלטורות. היה בברוקלין משרד גדול של חתונות של יהודים, 'נגינה אורקסטרה', ועבדתי איתם. ניגנתי תקופה ארוכה במועדון 'אל אברם' בווילג', וגם במועדון של אריס סאן, וב'סירוקו'. היו לי הרבה חברים ישראלים – גורי אגמון, אלברט פיאמנטה, ירון גרשובסקי – היינו מנגנים כולנו בחלטורות. בדיוק אז החסידים גילו את עולם המוזיקה, את הרוקנרול החסידי, אז במשך כמה שנים גם ניגנתי באולפנים בהקלטות שלהם." מה קרה עם הג'ז בתקופה הזאת? "ניגנתי ג'ז כל הזמן. היה לי הרכב עם ריק קטלר, שהיה מתופף ופסנתרן מדהים. הוא ניגן למשל במחזמר 'שיער', ועם לייזה מינלי ועם שארל אזנבור. אנחנו חברים טובים עד היום. גם שמעתי כל הזמן ג'ז – הייתי גומר לעבוד באל אברם בשתיים בלילה, ועובר דרך כל מיני מועדונים קטנים, כמו ה-Knickerbocker, שם היו בדרך כלל מנגנים דואטים, אבל עם נגנים גדולים כמו רון קרטר ובאסטר ויליאמס." "הייתי נפגש באופן קבוע עם אדי גומז, הבסיסט של ביל אוונס. הוא היה כאילו המורה שלי, למרות שהוא לא ממש לימד. היינו מנגנים דואטים ביחד, אצלו בבית. אבל אז הבנתי שאני לא רוצה ג'ז בתור מקצוע. אדי שכנע אותי שזה הורס את חיי המשפחה להיות נגן ג'ז, כל הזמן בדרכים. והוא צדק. אז ויתרתי על החלום הזה והבנתי שאני בעצם רוצה לנגן בתזמורת בתור הדבר העיקרי, ובמקביל לנגן ג'ז." עם אדי גומז (צילום: יוטיוב) "בסוף התקופה בניו יורק התחלתי להתעניין איפה יש אודישנים לתזמורות בארץ. הייתי בקשר עם האקורדיוניסט איתן שפירא, שהכרתי עוד מהתיכון, ואחר כך היה בלהקת פיקוד מרכז כשאני הייתי בלהקת הנח"ל, והיינו חברים טובים. הוא אמר לי שמישהו עוזב בפילהרמונית בארץ, ויעצו לי לעשות מעין בחינת היכרות עם זובין מהטה, שהיה גם המנהל המוזיקלי של הניו יורק פילהרמונית. אז סידרתי את הבחינה הזאת, וניגנתי לו באייוורי פישר הול בניו יורק. אחר כך, כשבאמת התפנה מקום, נרשמתי לבחינה בארץ, בנוכחות הנגנים הראשיים. זה היה סוף 1982." "היה לי בס קטן שלקחתי איתי במטוס לארץ, ובשדה התעופה הוא נשבר לי, ולא היה לי על מה לנגן. אחד הנגנים הראשונים בתזמורת ידע שאני מנגן ג'ז ורוקנרול, וניסה לשכנע את כולם שאני מין פרחח עם שיער ארוך וסמים. קצת פחדו ממנו, ואף אחד לא רצה לתת לי את הבס שלו לנגן. בסוף פיטר מארק, שגם הוא היה נגן ראשון, נתן לי את הבס שלו. אבל בדיוק אז היו בתזמורת החגיגות של 'שבוע הוברמן' – כל הסטארים הכי גדולים הגיעו לנגן עם התזמורת, והיו קונצרטים וחזרות כל יום. היו לי שלושה או ארבעה ימים עד הבחינה, אז הייתי מגיע באחת-עשרה בלילה, כשהם גמרו לנגן, ומתאמן עד שתיים או שלוש, לבד על הבמה. קרעתי את האצבעות על הבס של פיטר – היה לו בס ענק עם מיתרים בגובה של אני לא יודע מה, ואני הייתי רגיל לנגן על בס קטן עם מיתרים קרובים. היה מאד קשה, אבל פיצחתי את הבחינה הזאת והתקבלתי לתזמורת. ככה התחיל עוד פרק בחיים שלי, שנמשך 32 שנה." האם בגלל המסלול שעברת נחשבת בתזמורת עוף מוזר? "נכון. הייתי תמיד עוף מוזר בתזמורת. אבל היו לי כישורים שלא היו לאחרים. למשל שחיתי יותר בקלות בסוגים אחרים של מוזיקה, ובדברים שהם יותר קצביים או פרובלמטיים, שהיה להם קשה להתמודד איתם, לי לא היה כל כך קשה. אם היו זמרים של מוזיקה קלה שהיה להם קונצרט עם הפילהרמונית, הם בדרך כלל רצו שאני אנגן איתם. זה לא תמיד יצא לפועל כי לפעמים שמו לי רגליים, אבל הצלחתי לעשות את זה ברוב הפעמים. היו הרבה פרויקטים כאלה, למשל עם אסתר עופרים, די די ברידג'ווטר, ריטה, ויהורם גאון. היה צריך שם נגן קונטרבס אחד שינגן עם הרית'ם סקשן עם פיקאפ ומגבר, ואחר כך כל התזמורת היתה מצטרפת." בתזמורת הפילהרמונית (צילום: יוטיוב) מה עשית במקביל לפילהרמונית? "עשיתי הרבה, ככל שיכולתי. תמיד הייתי מחובר למוזיקה הקלה. עשיתי המון הקלטות אחרי שחזרתי, גם גיטרה בס וגם קונטרבס. אנשים התחילו להשתמש בקונטרבס בגלל שהגעתי והדלקתי אותם על זה. למשל ב'כי האדם עץ השדה' של שלום, וב'איה' של דפנה ארמוני, וב'וידוי' עם יהודית רביץ, וב'אפר ואבק' של פוליקר." "פעמיים-שלוש בשבוע, אחרי הקונצרטים עם הפילהרמונית, בלילה, הייתי הולך לנגן ג'ז בפאבים ומועדונים. לדני גוטפריד ולי היתה גם שלישייה עם גיא בן ברק המתופף, והיינו עושים חזרות בחדר הסולנים בהיכל התרבות אחרי שהקונצרטים היו נגמרים, באחת עשרה בלילה. יצא כמה פעמים שלאונרד ברנשטיין היה שם; היה לו חוזה עם דויטשה גרמופון שהם היו מקליטים כל דבר שהוא היה עושה, ואחרי החזרה או הקונצרט הוא היה עולה ומקשיב להקלטה. אנחנו היינו מנגנים בחדר הצמוד, וכשהוא גמר להקשיב שם הוא היה עובר, ופתאום שומע שמנגנים ג'ז. אז הוא היה נכנס ומקשיב לנו ומדבר אתנו. היה נחמד להיפגש אתו מהצד הזה של המוזיקה." "היתה תקופה שניגנתי במין להקת בית של אמני ג'ז שבאו מחוץ לארץ. לדני גוטפריד היתה תכנית שהוא היה מארח כל מיני אמנים, בהתחלה במוזיאון תל אביב ואחר כך במשכן האופרה. הם היו באים הנה לשבוע, והיינו עושים איתם חזרות וכמה הופעות. ככה ניגנתי עם נגנים גדולים, למשל מקוי טיינר ורנדי ברקר." "השף במועדון הים התיכון באכזיב היה סקסופוניסט צרפתי שקראו לו ז'ראר, בחור נחמד מאין כמוהו. הוא הזמין לארץ את סטן גץ, וסטן בא עם פמליה שלמה, כולל הבן שלו שניגן תופים, ופנו אלי שאנגן אתו. התחלתי לנגן אתו שם, וניגנו גם קונצרט אחד בירושלים, שהקליטו בקול ישראל. מאד אהבתי לנגן אתו. אחר כך, כשבאתי לארה"ב לסיורים עם התזמורת הוא הזמין אותי אליו הביתה, ונהיינו חברים קרובים. הוא ניהל אז את המחלקה של הג'ז באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, וניסה לשכנע אותי שאצטרף להרכב שלו ושאלמד באוניברסיטה. אבל זה היה שנתיים אחרי שחזרתי לארץ, ולא רציתי לעזוב." מה אתה עושה בשנים האחרונות? "לפני כמה שנים הוצאתי אלבום כפול של אוסף ושל כמה שירים חדשים, 'איש העולם הבא'. יצאנו בתכנית עם הרכב של חמישייה, והופענו שנתיים או שלוש. כשהפסקתי עם זה המשכתי להופיע במסגרת אחרת עם עדי רנרט; היתה לנו תכנית יפה שנקראה 'דאבל סטנדרט', והופענו הרבה עד שהגיעה הקורונה. במקביל כמובן ניגנתי ג'ז, גם אתו וגם עם אחרים. יש לי כבר די הרבה זמן שלישייה עם הפסנתרן רמי לוין והמתופף גיא בן ברק. אנחנו נפגשים ומנגנים בבית, כמו ילדים קטנים. מקליטים, מנגנים, קצת הופענו פה ושם. אני גם מופיע בכל מיני פסטיבלים – הייתי אמור להופיע לאחרונה עם אחינועם בפסטיבל באילת, אבל בגלל הקורונה ביטלו את זה עוד פעם ועוד פעם. גם את הפסטיבל ביפו שעמיקם קימלמן מארגן ביטלו." צילום באדיבות הלה עמנואל hilart.co.il תוכל לספר עוד על הציוד שלך? "את הפרסיז'ן יש לי כל השנים. במשך הזמן החלפתי לה את הפיקאפים ועוד כל מיני דברים, כי לא אהבתי את איך שהיא צלצלה. כשעבדתי באל אברם היה לי חשוב להתאמן על קונטרבס, אבל לא היתה לי ברירה והייתי צריך לנגן שם על גיטרה בס. אז החלטתי לקנות צוואר פרטלס, שזה קצת יותר דומה לקונטרבס, ובמועדון שם ניגנתי עליה עם הצוואר הפרטלס. בהמשך החלפתי לה עוד פעם פיקאפים, לפיקאפים חדשים של פנדר שהם חיקוי של הפיקאפים האורגינליים שהיו לי, והיא מצלצלת נהדר היום." צילום: יוטיוב "שנתיים או שלוש לפני שחזרתי לארץ הכרתי בניו יורק את קן סמית, שהתחיל אז לייצר גיטרות בס אצלו בבית. התחברתי אליו, וקניתי ממנו את אחת הגיטרות הראשונות שהוא בנה, גיטרה מס' 13 שלו. היא היתה מאד יפה ומשוכללת, צלצלה נורא יפה. ניגנתי איתה די הרבה בהקלטות, למשל בתקליט של יוסי בנאי עם השיר 'ערב עירוני', והיא מצלצלת יפה שם. אבל בהרבה הקלטות לא הייתי שלם עם הסאונד שלה – יותר מדי יפה, פחות מדי יוצא החוצה, פחות מדי פשוט, לא יודע איך להגדיר את זה. בהמשך מכרתי אותה לתלמיד שלי, דוד סגל, שעכשיו מנגן בפילהרמונית, אבל אני חושב שהוא בינתיים מכר אותה גם." "יש לי היום שני מגברים, פוליטון ואקוסטיק אימג', אבל אני כמעט לא משתמש במגבר. זה כבר די פאסה לנגן עם מגברים. אם אני מנגן ג'ז בשבלול או במועדון כזה, אז אני לפעמים מתחבר למגבר שם, אבל היום יש בכל מקום מערכות סאונד גדולות, וכולנו עם אוזניות in ear. יש לי מיקרופון ופיקאפ, מחברים הכל דרך המערכת, ואני מקבל אלי לאוזן את מה שאני רוצה. זה הכי פשוט." לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? "כשאני שומע רדיו בנסיעות אז קלאסי או הגל הקל, מה שיוצא. בבית אני מקשיב גם לג'ז וגם למוזיקה קלאסית. מאז שעזבתי את התזמורת אני לא מנגן יותר עם אנשים מוזיקה קלאסית, אבל אני מנגן הרבה יצירות קלאסיות עם יוטיוב. גם לבד וגם עם תלמידים. יוטיוב זה אוצר שאי אפשר לתאר. אני מנגן שם עם מי שאני רוצה – סולנים או מנצחים גדולים, שחלקם כבר מזמן לא חיים, וברגע שאני מנגן עם מישהו כזה, גם אם זה ביוטיוב, אני פתאום מרגיש את מה שהרגשתי כשניגנתי איתו על הבמה. התפיסה שלו, הרוח שלו, נשארים במוזיקה. הזמן לא משחק שום תפקיד. אתה משתלב בתזמורת – ברלין או וינה, מה שלא יהיה – מנגן עם המנצח ומבין את הראש שלו. זאת חוויה נהדרת והנאה גדולה, בלי שיעירו לך הערות כל הזמן ויגידו לך מה לעשות ואיך לעשות. אתה לא ליד עוד מישהו שמנגן אחרת ממך ואתה לא רוצה לנגן כמוהו, ולא יושב בתזמורת ופתאום הכינורות מנגנים מהר מדי או לאט מדי, ואתה צריך להילחם. אין את כל הבלגן הזה. אתה מכוון את הווליום במערכת שיתאים, ומנגן עם משהו מוגמר שמצלצל טוב, אנשים שכבר עבדו ביחד, ניגנו והקליטו עם סאונד מדהים. זה כיף גדול." עם כל הידע שיש לך היום, איזו עצה היית נותן לעצמך הצעיר, בתחילת הדרך? "אני חושב שהייתי מתחיל את הכול הרבה יותר מוקדם. אני התחלתי נורא מאוחר, כי לא הייתי מפוקס על מה אני רוצה לעשות, ועברתי דרך מאד ארוכה ומפותלת. הכול קרה הפוך בגלל הדבר הזה. יש אנשים שמההתחלה היו מאד מפוקסים על מה שהם נהיו, וזה יתרון גדול. לי לא היה את היתרון הזה. עד היום יש דברים שלוקח לי יותר זמן להבין ולעכל ולהפנים. אבל טוב, ככה אני בנוי."

קבלו התחכמות מוזיקלית שהכנתי, No Man's Town -

זה הסידור הנוכחי. 5 באסים וגיטרה לא-בס אחת. L-R: 1965 Höfner Senator E1 Thinline Brunette #1500 1965 Höfner Senator Bass #2019 1960 Höfner 500/3 #203 1969-70 Höfner 500/8 Ambassador Bass 1963 Höfner 500/7 Verithin Bass #244 1964 Höfner 182 bass כפתור הווליום על ה-500/3 (הבלונד) הוא מהבס הראשון שלי שאבא שלי קנה לי ב-1975. היא הייתה הופנר 500/1 שנת 1967

בשביל הדור שגדל בארץ בשנות השבעים והשמונים, יוסי מנחם זכור לנצח בתור הבסיסט של להקת ברוש, שהופיעה בקביעות בתכנית הטלוויזיה "זהו זה". אבל תחנות חייו כוללות את סצינת הרוקנרול המתהווה של תל אביב באמצע שנות השישים, המחזה הרדיקלי "מלכת אמבטיה", הופעות והקלטות עם אין-ספור אמנים, ביניהם אריאל זילבר, שלמה ארצי, יגאל בשן, זוהר ארגוב, אריק איינשטיין, ואבנר גדסי, ומחזות זמר שוברי קופות כגון "עלובי החיים", "צלילי המוזיקה", "יוסף וכותונת הפסים", ו"אוויטה". הוא למד במחלקה לקולנוע ב"בית צבי", ובילה שתי תקופות ממושכות בלונדון, אליה נסע לאחר שזכה במלגת לימודים ל-National Film School. החל משנת 1993 יוסי מנחם מקדיש את רוב זמנו לפעילות באיגוד המוזיקאים בישראל ובעמותת עילם, העוסקת בזכויות המוזיקאים המבצעים בארץ. כיום, בגיל 70, הוא מכהן כסמנכ"ל עילם, כשמאחוריו תואר בניהול מוסדות תרבות מאוניברסיטת תל אביב. "הקריירה שלי התחילה בתור סוג של די ג'יי, בגיל 12 או 13", הוא מספר. "הייתי עם הפטיפון היחיד בשכונה והיה לי אוסף של תקליטים, אז הייתי מגיע עם הפטיפון למסיבות סלון של ילדים יותר מבוגרים, בני 16 או 17. ותמיד התעקשתי – לא שמעו את הבס. כבר אז היה לי מאד בולט שהבס הוא כלי שמסתתר מאחור, בגלל מגבלות טכניות. בגיל 14 התחלתי לנגן בגיטרה אקוסטית. לקחתי שניים-שלושה שיעורים, והיתה גם איזו חוברת, עם כמה אקורדים, משהו למתחילים. היינו הולכים לבדוק אקורדים אצל אנשים שמכירים אותם; פה דיאז מינור היה אקורד שהיית צריך לראות מישהו עושה אותו." "בתקופה ההיא לא היו בתל אביב מועדונים, אבל היו בתי קפה שבשישי ושבת היו הופכים למועדון סגור עם להקה שמנגנת קאוורים. באחד מהם ניגנה להקת האריות, שהבסיסט שלה היה חיים סבן, שהיה אז בצבא ובהמשך נהיה ביזנסמן ענק. אני גרתי קרוב והייתי מגיע לשם באופן קבוע, עוזר להם עם הציוד ושומע אותם עושים באלאנס, חצי גרופי כזה. להופעה לא יכולתי להיכנס, הייתי ילד עם מכנסיים קצרים. יום אחד הגיטריסט שואל אותי – תגיד, אתה יודע לכוון בס? אמרתי לו, אני אנסה. אז אני מכוון לחיים את הבס, והוא מגיע אחרי חצי שעה, הם מנגנים את הקאוורים שלהם, והגיטריסט אומר לחיים בסרקסטיות, בואנ'ה, היום אתה מכוון. חיים שואל – מי כיוון לי את הבס? והגיטריסט מצביע עלי – הנה, הילד. אז חיים אומר לי – אתה פה קבוע משבוע הבא. נתן לי משרה." "בסביבות גיל 15, ב-1965, התחלתי לנגן בעצמי בס. בפאזל של הנגנים שהיה אז בתל אביב היו יותר גיטריסטים מאשר בסיסטים, אז באופן טבעי הלכתי למה שחסר. זה היה איזה איזשהו יצר הישרדותי, בשביל להיות על במה. היתה לי להקה בשם 'המוסטנגים' – הרכב קלאסי של שתי גיטרות, בס ותופים. ניגנו קאוורים של הביטלס, הקינקס, הרולינג סטונז, וכל מה שזז בתקופה ההיא. ילדים, מנגנים, מרוויחים עשר לירות מדי פעם, אבל יותר חזרות מהופעות. מעולם לא למדתי בס אצל מורה. לא היו בכלל מורים לבס, רק מורים לגיטרה, אבל הם לא הבינו את הכלי הזה. אחרי שלושה או ארבעה חודשים חשבתי שהייתי הבסיסט הכי טוב בארץ, זאת היתה אז הרמה. כולם היו אוטודידקטים, אתה לומד תוך כדי עשייה. היינו יושבים אז ליד תקליטים מהבוקר עד הערב; הטריק המפורסם בשביל להוציא תפקיד בס היה להריץ את התקליט ב-78 סיבובים לדקה, והבס היה יוצא החוצה." איזה בסיסטים השפיעו עליך? "אי אפשר שלא להזכיר את פול מקרטני. עוד דמות שעולה לי לראש זה מפרויקט שעשיתי עם הלהקה שהיתה לי אחרי המוסטנגים, לקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית ללמד אותם לשיר ולנגן את Good Vibrations של הביץ' בויז. למדתי את כל התפקידים בשיר, אבל אמרתי לעצמי – קיבינימט, לא יכול להיות שילדים בני 18 או 19 מנגנים ככה. רק שנים אחרי זה הבנתי שבהקלטות ניגנו הנגנים הכי טובים באמריקה, ועל הבס היתה קרול קיי. זאת היתה הפתעה שבעולם של גברים מסתננת אישה, ועוד מנגנת בס. היא ניגנה לא רק עם הביץ' בויז אלא בהמון סשנים. היו לי אחרי זה גם את תקליטי הלימוד שלה, והבנתי מאיפה משתין הדג." "מאד אהבתי גם את הקינקס ואת הרולינג סטונז. הבסיסט של הרולינג סטונז, ביל וויימן, היה מאד מעניין. את הבומבה קיבלתי אחרי שנה או שנתיים, בסביבות 1966, כששמעתי את ההקלטות הראשונות של 'קרים', עם ג'ק ברוס על הבס. הוא היה הדמות הראשונה של בסיסט איקוני ממש. גם כותב, גם שר, גם מנגן, והכל בלי שום בושה. זה מאד השפיע עלי." "בארץ היה הבסיסט שמוליק ארוך. הוא היה מבוגר ממני בשבע-שמונה שנים, אבל בהמשך הפך להיות חבר טוב שלי. הוא ניגן עם החלונות הגבוהים, ובהמשך עם אריק איינשטיין ועם ששת. הוא לא היה מנטור, או מושא להערצה, אבל הוא היה מישהו שראיתי שמנגן טוב." במחזה "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין יוסי מנחם שיחק בסרט "הלהקה" את תפקיד נגן הבס בלהקה, וגם ניגן בפסקול שלו. אבל למרבה הפליאה הוא לא שירת בלהקה צבאית. "דחו לי את הצבא כמה פעמים בשביל לימודים. אבל עוד לפני שהתגייסתי ניגנתי בכל ההקלטות של הלהקות הצבאיות. במלחמת יום הכיפורים ניגנתי עם אנריקו מסיאס ולאונרד כהן, שהגיעו מחו"ל להופיע מול החיילים. ב-75 התגייסתי בגיוס שלב ב', אבל בגלל שכבר הייתי בן 25, הייתי צריך לשרת רק שישה חודשים. עשיתי טירונות ואחרי זה שירתתי במדור הווי ובידור, ושם גם המשכתי לעשות מילואים שלושים שנה." הוא בילה בלונדון שתי תקופות בשנות השבעים, ועד מהרה הוא מצא את עצמו מעורב בסצינת המוזיקה המקומית, מופיע ומקליט. "ב-72, טכנאי אולפן אחד אמר לי שיש הרכב בוומבלי בלי בסיסט קבוע, ושאני מאד יכול להתאים להם. הוא נתן לי טלפון, אבל לא התקשרתי, כי הייתי עסוק מהבוקר עד הערב. שלושה שבועות אחרי זה אותו סיפור באולפן אחר: הטכנאי אומר לי שיש הרכב בוומבלי שמחפש בסיסט. אני שואל אותו מה שם ההרכב, והוא אומר לי 'קווין'. ושוב לא עשיתי כלום. חזרתי לארץ, וב-74 הגעתי ללונדון שוב, ולילה אחד אני חוזר הביתה ברכבת התחתית, ובאיזושהי תחנה, פרץ של ילדות צווחות אחרי הופעה ממלא את הרכבת. אחת עומדת מולי, ואני רואה שעל כזה כפתור שהיא לבשה כתוב קווין. למחרת קניתי תקליט של קווין וקיבלתי שוק. כשחזרתי הבאתי לארץ את התקליט הראשון של רפסודיה בוהמית. הושבתי את משה לוי וגרי אקשטיין, ואמרתי להם – תשמעו הרכב שהייתי צריך לנגן איתו. הם לא שוכחים את זה. לשמוע בפעם הראשונה את רפסודיה בוהמית, את הקולות, זה מרשים." "ב-73 או 74, גרי אקשטיין ואני החלטנו להקים 'פאוור טריו' בשם קליידוסקופ, עם המתופף יעקב אגת. ההחלטה העקרונית היתה שאנחנו מנסים להקליט חומר מקורי בעברית ובאנגלית. הסתובבנו בהמון מועדונים בארץ, והתגובות לחומר המקורי היו נהדרות. בסופו של דבר מה שנשאר מההרכב זה הקלטות שגרי השתמש בהן לתקליט הראשון שלו, 'מחזור א' תשל"ז'. המשכתי להקליט ולנגן עם גרי לאורך השנים." עם גרי אקשטיין ספר על הציוד שלך. "הכלי הראשון שלי היה הופנר כינור ביטלס. אני חושב שהייתי בין השניים-שלושה הראשונים בארץ עם בס כזה. אבל הצוואר שלה היה מאד רגיש והתעקם לגמרי. אז עשיתי עליה טרייד תמורת גיטרה בס של ווקס, עם גוף משונה, אבל גם אותה לא אהבתי." "בהמשך הגיעו לארץ הפנדרים. האחים שרי ומיקי גרינשפון, הבעלים של חלילית, שמו עלי עין וחיבבו אותי, והם היו היבואנים של פנדר. נדלקתי אצלם על איזו ג'ז בס פרה CBS, והיא היתה איתי שבע או שמונה שנים. איתה עשיתי את ההקלטות הראשונות שלי, ב-69 או 70, הרבה לפני ברוש. ניגנתי בתקליט הראשון של שלמה ארצי, וגם ב'אני חולם על נעמי', שזה שיר הפופ הראשון בארץ שהפראזה של הבס הובילה את השיר." "עם מגברים, בהתחלה זה היה איום ונורא, כי הכריחו את הגיטריסט ואת הבסיסט להיות על אותו מגבר ואותו רמקול. הייתי משתגע מזה, והבנתי שאני צריך להיות לבד. היה אז בחור שהיתה לו מעבדה בבוגרשוב בתל אביב שקראו לה 'אינטרקום'. הוא התחיל מאינטרקום לבתים, ועשה גם מגברים. אז המגבר הראשון שלי היה מגבר מנורות של אינטרקום, עם בוקסה של 12 אינץ', שהייתי מחסל אחרי שתי הופעות. אבל מצא חן בעיניי הטרטור של הרמקול כשהוא היה חצי קרוע, סאונד של חצי דיסטורשן." "בערך שנתיים אחרי שקניתי את הג'ז בס, ב-68 או 69, אני עובר בחלילית, כי הייתי שם אורח קבוע, ושרי אומר לי שהוא בקשר עם יהודי אנגלי חביב שעושה מגברים, שקוראים לו ג'ים מרשל. ידעתי אז שקלפטון מנגן על מרשל, אז אמרתי לו – תביא אותם, בטח. הייתי הראשון בארץ שהיה לו ציוד בס של מרשל: ראש 50 וואט ובוקסה עם ארבעה רמקולים. הייתי נותן צליל ואנשים היו מקבלים בומבה בבטן. כשהיינו מקליטים בקולינור הישן, לא היו מקליטים אותי רק דיירקט, אלא גם עם מיקרופון מהמגבר, והייתי מנגן עם מפרט, לא אצבעות. זה היה סאונד חוץ לארץ." "מתישהו הצוואר של הג'ז בס התעקם והבורג של הטראס רוד הגיע לסוף. לא היו אז מתקני גיטרות שיכלו לסדר את זה והכלי היה אבוד. אז הלכתי לחלילית וקניתי פרסיז'ן, אבל התגעגעתי לסאונד של הג'ז בס. היה לי אז חבר מטורף שכל הזמן היה מפרק גיטרות, והוא אמר, מה אתה רוצה? אמרתי לו – אני רוצה סאונד של טרקטור. אז הוספנו פיק-אפ של טלקסטר בס, האמבקר מלבני גדול, שהזכיר לי את הסאונד של ה-EB גיבסון של ג'ק ברוס. ועשינו גם סוויצ'ים לחלוקה של הפיק-אפים, לחוד, או ביחד. עם הבס הזאת המשכתי להקליט וגם ניגנתי עליה בשנים הראשונות של זהו זה. בהמשך התחלתי להשתמש בכלים של ימהה והפסקתי עם הפרסיז'ן. היא כבר לא אצלי." "הבס המרכזית שלי בשנים האחרונות זאת סטטוס גרפיט קרבון הדלס. ב-87 הגעתי להופעות בלונדון עם איזה אומן ישראלי. הלכתי למחזמר ושמעתי צליל בס נהדר יוצא מהבמה. בסוף ההופעה שאלתי את הבסיסט איזה גיטרה זאת, והוא אמר לי סטטוס. למחרת הלכתי לחנות כלי נגינה, והמוכר אמר לי שהוא מכיר את מי שעושה אותן, ושהוא יקשר אותי אליו. וככה הגעתי אל הבנאדם, רוב גרין. באיזשהו שלב הוא הוציא פלייט קייס, פותח, ואני רואה בס 5 מיתרים. לא התכוונתי לקנות 5 מיתרים, אבל ניגנתי עליה ולא יכולתי להוריד אותה מהידיים. הכלי שר בעצמו. בהתחלה הוא לא רצה למכור אותה. הבס הזאת היתה הדוגמנית שהצטלמה לקטלוג שלו בתור ה-5 מיתרים, והוא מאד היה גאה בה. בסוף שכנעתי אותו. היא עלתה לי מעל 2,000 סטרלינג, שהיה אז המון כסף, אבל היא איתי מאז. יש עליה מספר 75. ניגנתי איתה בכל ההקלטות של העשרים-שלושים שנה האחרונות." "יש לי בבית גם ג'ז בס נהדרת, פרסיז'ן ישנה מהדגם הראשון, בס אקוסטית, וארבע-חמש גיטרות חשמליות רגילות. יש לי מגבר בס ביתי קטן של פיווי, אבל נגמר העידן שאני מביא מגבר מהבית. בהופעות מביאים לי איזה ציוד שאני מבקש, בדרך כלל טרייס אליוט או אמפג." איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? "החוויה הכי מיוחדת שקרתה לי זאת ההופעה עם ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, והפילהרמונית ב-99. לקראת הפרויקט הזה הגיעו לארץ הבן של ג'ורג' מרטין, ג'יילס, והעוזר שלו, בשביל לבחור רית'ם סקשן. לקחו אותם לכל מיני הופעות אבל אף בסיסט לא מצא חן בעיניהם. כמה שנים לפני זה הפחתתי את כמות ההופעות שלי כמעט לגמרי, וב-99 לא הייתי בליין של 'בוא ניקח אותו'. אבל אז סינגולדה ומאיר ישראל, שהיו בפרויקט הזה, אמרו – דחילק, לא קראנו ליוסי, מה העניין? זה בול עליו. אז הזמינו אותי לאודישן. אני מגיע, ומתחילים עם I’m the Walrus, שאני מכיר פרפקט. התחלתי קצת לסדר את ההרכב איך לנגן, וכבר ראיתי את ג'יילס והעוזר מרימים חצי גבה. התחלנו את השיר, ובפזמון השני הם באו וחיבקו אותי." "אחרי חודשיים מגיע ג'ורג' מרטין ומתחילים חזרות. לקראת ההופעה הראשונה עשינו run מלא בבנייני האומה. היתה שם מחרוזת של שש-שבע בלדות של הביטלס בלי רית'ם סקשן, רק הפילהרמונית מנגנת. אחד השירים במחרוזת היה And I Love Her, ושם יש תפקיד כלי הקשה של שני המקלות האלה שנקראים קלאווס. אז תוך כדי שהתזמורת מנגנת אני אומר למאיר – תן לי את הקלאווס, עוד מעט מגיע And I Love Her. אני מנגן עם הקלאווס את התפקיד, ורואה את ג'ורג' מרטין מסתובב אלי. אני לא יודע אם הוא כועס עלי, אצל האנגלים זה פני פוקר כאלה, ואני חושב – איזה אידיוט אתה, כתוב לך לנגן? תהייה ראש קטן! אנחנו ממשיכים בחזרה עוד חצי שעה, ובסוף החזרה אני בכוונה משתהה, אבל אז רואה שהבנאדם מחכה לי במסדרון. ואני לא יודע אם הוא שולח אותי הביתה בבעיטה, או משהו אחר. והוא אומר לי בשאגה כזאת – Yossi, come to my room. אני לבד עם ג'ורג' מרטין בחדר, והוא אומר לי – עשית לי דז'ה וו. כשהקלטנו את השיר הזה רינגו לא היה באולפן, ומי שעשה את התפקיד של הקלאווס, גם כן בלי שביקשתי ממנו, זה היה פול. ופתאום אחרי שלושים או ארבעים שנה, בישראל, הבסיסט עושה את אותו הדבר. אז אני מבקש ממך – אתה עושה את זה בהופעות. והוא בא ומחבק אותי. אני מקבל צמרמורת כשאני נזכר בזה. יצאתי מהחדר רועד." "אחרי שנגמרו ההופעות הבן שלו והוא נתנו לי את הטלפון שלהם, והבן אמר – אתה בא ללונדון אתה מתקשר אלי. חודש-חודשיים אחרי זה, המפיק בארץ מקבל טלפון מההפקה של ג'ורג' מרטין, שנמצא אז בלוס אנג'לס. היו להם שם כמה הופעות כמו בארץ, הוא התחיל חזרות עם חבר'ה מקומיים, אבל הוא רוצה את החבר'ה מישראל. בסוף זה התפוצץ כי הם חשבו לארגן אותנו בטיסות מחלקה ראשונה, וכל אחד במלון בחדר נפרד, וזה יצא הרבה כסף. הם לא יודעים שהיינו באים גם בחינם. אבל הוא רצה אותנו, וזאת היתה מחמאה מאוד גדולה." "שנתיים אחרי זה הייתי בלונדון. התקשרתי למספר שקיבלתי מהם, התברר שזה Air studios, האולפנים שלהם. ג'ורג' מרטין לא היה אבל ג'יילס הזמין אותי. הם עשו אז מיקס דיגיטלי לכל החומר של הביטלס, שיצא אז במהדורה של קופסה כזאת, ואני שם. לפני שנפרדנו ג'יילס אמר – אנחנו עושים עוד מעט הפקה בלאס וגאס עם השירים של הביטלס, מה שנקרא אחר כך Love. מאד אהבנו אותך, ואם תרצה, תגיד לי ואני יכול לשבץ אותך בתור בסיסט. זה מאד החמיא לי, אבל זה היה דבר קבוע והיה צריך לגור שם. הייתי עם משפחה, ולעבור לווגאס היה מסובך, אז אחרי חודש אמרתי לו שזה לא יוצא, אבל תודה, זאת מחמאה מאד גדולה. ובאמת ההפקה הזאת רצה עד היום." ביוטיוב יש סרטון של להקת "ברוש" מנגנת ב"זהו זה" עם צ'יק קוריאה. תוכל לספר על המפגש? "בברוש היה לנו say מאד גדול ברפרטואר של מי שיהיה בזהו זה. היינו ממליצים על כל מיני אמנים אורחים, שיזמינו אותם. צ'יק קוריאה הגיע אז לארץ והמפיקים לא ידעו בשנת 78 מי זה בדיוק צ'יק קוריאה. אז התעקשנו שיזמינו אותו והוא בא. הוא עשה הופעה אחת, נדמה לי, בהיכל התרבות, ועוד הופעה למוזמנים מיוחדים בהילטון. אז דיברנו איתו שם בהילטון, והוא אמר בכיף, ובא. הוא התחיל לנגן לבד – מין סולם ספרדי יורד כזה, כמו שהוא אוהב, והצטרפנו אליו. עשינו עוד כמה ג'אמים שלא צולמו, והוא מאד אהב את זה." בתחילת שנות השמונים ניטשה יריבות עזה בין מעריצי בנזין למעריצי תיסלם. לא רבים יודעים שליוסי היה חלק חשוב בהתהוות של שתי הלהקות. "עם ברוש הגענו פעם לאיזשהו מקום בחיפה, ולפנינו ניגן הרכב בשם 'ברקת' עם גיטריסט בן זונה. אחרי ההופעה אמרתי לו שמאד נהניתי מאיך שהוא ניגן, ולקחתי את הטלפון שלו. קראו לו יהודה פוליקר. כמה חודשים אחרי זה פנה אלינו צביקה פיק, שהיה אז בשיא התהילה שלו, ואמר שהוא רוצה לעשות הרכב עם שני מתופפים, שני גיטריסטים, שני קלידנים ושני בסיסטים. זרקתי לו מחיר שחשבתי שהמפיק שלו לא יוכל לעמוד בו, אבל זה התקבל, והייתי צריך לעמוד במילה. היו באמת שני מתופפים, איקי לוי ואורן בלבן, אבל לא היו גיטריסטים פנויים. אז אמרתי לשמוליק (בודגוב, הגיטריסט של ברוש) – זוכר את יהודה, הבחור מחיפה? בוא נבדוק אותו. הבאתי את יהודה לחזרות, והוא בהתחלה עשה במכנסיים. לקח לו זמן, אבל ידעתי שהוא לא יאכזב בסוף, ויהודה באמת עשה אתנו את הטור הזה, שהיה טור עם המון אנשים. הופענו בגני התערוכה מול עשרים או שלושים אלף איש ויהודה עשה עבודה על הכיפאק. תוך כדי החזרות וההופעות לאט לאט התחברנו, והוא השמיע לי חומרים שלו, באנגלית, של מה שנהיה אחרי זה בנזין. מתישהו אמרתי לו – תביא את החבר'ה שלך מחיפה, ונעשה לכם קסטה של דמואים. הקסטה הגיעה ליהודית רביץ, ודרכה ליעקב גלעד, וזה הסיפור של ההתחלה של בנזין." "באותה תקופה יואב קוטנר היה תמיד מגיע אלינו לאולפן ביפו לראות מה קורה. יום אחד הוא אומר שהגיע בחור חדש לתקליטייה בגלי צה"ל, והוא גיטריסט שמת להקליט את השירים שלו אבל לא יודע איך. זה היה יזהר אשדות. אמרתי תביא אותו, ומגיע בחור, מנגן גיטרה הפוך, ומשמיע לי את השירים. אז הוצאתי את ההרמוניה, שיפרתי פה ושם, ואמרתי לו שיבוא לאולפן במרווח של כמה שעות בין אמן לאמן. הוא הגיע עם מדים, ואנחנו יושבים בפנים חיות טרף – משה לוי, גרי אקשטיין, אני חושב שאיקי לוי מתופף, והקלטנו שניים-שלושה שירים שלו בטייק אחד. הוא היה בשוק. השירים האלה מסתובבים עד היום ביוטיוב, לבושתי הגדולה, כי זה היה יאללה, בואו נגמור עם זה. חלק מהשירים תיסלם הקליטו אחרי זה בעברית ונהיו השלאגרים שלהם. יום אחד יזהר בא אלי ואומר תכיר, זה יאיר ניצני, טכנאי בגלי צה"ל וגם מנגן פסנתר וכותב שירים. אמרתי להם יאללה, תעשו להקה כבר, והם באמת עשו להקה. מצאתי את עצמי באמצע העשייה של התקופה הזאת. זאת היתה תקופה מרתקת." בהקלטה של "שיר אהבה" של עופרה פוקס (המוכר בתור "בתוך גלגל"), יוסי פגש את מלחין השיר, מתי כספי, שהיה אז משוחרר טרי מהצבא. כספי הגיע לאולפן עם שלמה גרוניך, והשניים, שרצו להוסיף רית'ם סקשן להפקה של "מאחורי הצלילים" שרק התחילה אז לרוץ, הציעו לו להצטרף אליהם. "אז אמרתי טוב, נגיע להופעה שלכם. הם הופיעו באיזה מקום קטן, ובסוף ההופעה אמרתי להם – אתם ממש לא צריכים בסיסט ולא מתופף. אתם שני גאונים מופרעים, בס ותופים רק יפריעו לכם. הם היו כל כך עמוסים עם פראזות, עם שירה, עם קולות, זאת היתה תופעה. הם שמעו לעצתי, כנראה, והשאר היסטוריה." אתה קורא תווים? "כן. בתחילת שנות השבעים ניגנתי בהמון הקלטות, והיה לי חבר טוב, גיטריסט נהדר בשם אריה זכריש, והוא אמר לי – די, יוסי, תלמד לקרוא. אז למדתי לקרוא לבד. ניגנתי אז תקופה של שמונה או עשרה חודשים במועדון כליף ביפו, שהיה מועדון לילה עם כל מיני קוסמים, אקרובטים, סטריפטיז, סוג של קרקס. לא היו אז פלייבקים, וכל אחד מהאמנים היה מגיע עם מזוודה של צ'ארטים לתזמורת. היו מוציאים לי תווים של בס, ואני עשיתי במכנסיים, אז הייתי מבקש מהם גם את התפקיד של הגיטריסט, ששם היתה הרמוניה. אחרי שלושה-ארבעה ימים, כשכבר הכרתי את החומר, היה לי אומץ להחליף לתפקיד של הבס. זה היה בית הספר הכי טוב שלי. היום אני קורא פרימה ויסטה. כשניגנתי במחזמר עלובי החיים, ב-87, הגיעו הקרטונים עם התפקידים הכתובים, ואני הייתי היחידי שלא לקח את החומר הביתה. אמרתי שאני הולך עם זה עד הסוף. ובחזרה המנצח הרים את היד, וזהו. וניגנתי." חרדת הביצוע בנגינה בתחילת הדרך לא היתה קשורה רק ליכולת קריאת התווים. "פעם אסור היה לטעות בסשנים. בתקופה שהתחלתי לנגן היו באולפנים רק ארבעה ערוצים, אז הייתי עם התופים, ואסור היה לטעות. חבר'ה שגדלו על זה לא טועים עד היום, בגלל הסטרס." עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? "דונלד פייגן. זה ברור. סטילי דן זאת הלהקה שהצילה לנו, למוזיקאים, את החיים בתקופה המטומטמת הזאת של הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז. בתוך כל ההידרדרות למכונות, ולכל הדברים שאנחנו סובלים מהם עד היום, הם היו מין פרח במדבר. היום לצערי מה שנשאר מהם זה דונלד פייגן. בארץ, הייתי רוצה לנגן עם דני סנדרסון ושלום חנוך, שאיתם עוד לא יצא לי לעבוד." אתה עדיין מנגן היום? "בטח. אני משתדל לנגן כל יום. יש לי אולפן בבית, ואני מקבל מחו"ל כל מיני טרקים. וגם אני מסתובב בכל מיני אולפנים. הופעות אני משתדל שלא. זה כבר יצא לי מכל החורים, אני עושה את זה מגיל 16. אבל יש לי מחשבות לעשות משהו עם אנשים שאני מכיר."

אני חייב להזכיר שתי שמות כאן שבזכותם הראיון הזה יצא לפועל: המון תודות ל @Sunny שקישרה אותנו עם יוסי מנחם, והתודה הכי גדולה הולכת למנהל שלנו @huckbuc שישב על הטלפון כמה שיות ען יוסי, הקליט, תימלל, ערך והוציא לפועל! תודה לשניכם, זה לא מובן מאילו!

היום התפרסמה "הצצה" לסרט שפיטר ג'קסון (הבמאי של שר הטבעות) מכין מהפוטג' שהביטלס צילמו בפרויקט Let it Be שלהם. נראה סופר מעניין:

הכלי היחיד שמחובר שם לכבל זאת המצלמה

ביוגרפיה אריה וולניץ נולד בשנת 1966. הוא למד בתיכון תלמה ילין לאמנויות, ושירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בלהקת פיקוד דרום ובתזמורת חיל האוויר. לאחר שירותו הצבאי הוא למד מוזיקה במכללת ברקלי בבוסטון ובבית ספר מאנס למוזיקה בניו יורק, והוא בעל תואר שני מהאקדמיה למוזיקה ולמחול על-שם רובין בירושלים. במהלך למעלה משלושים שנה של קריירה מוזיקלית, הוא הופיע והקליט עם שורה ארוכה של אמנים הן מתחום המוזיקה הקלה והן מתחום הג'ז, ביניהם שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, דני סנדרסון, נורית גלרון, דייב ליבמן, אדם נוסבאום, עוז נוי, דני גוטליב ומרק טרנר. אריה וולניץ כיהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת חיל האוויר בשנים 1996-2001, והוא כיום ראש מסלול ביצוע בס בבית הספר למוזיקה רימון. באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? אני מנגן בס מגיל 13. עד אז ניגנתי בגיטרה קלאסית, פסנתר וכינור (אני מנגן מגיל 5). גיליתי את הבס במקרה: בגיל 12 שרתי בתחרות מוזיקלית לנוער בשם "פסתיכון" בפתח תקווה; כשהנגנים יצאו להפסקה, לקחתי את הבס של הבסיסט (ללא רשותו) והתחלתי לנגן על הפנדר פרסיז'ן שלו. התאהבתי! לאחר כמה ימים שאלתי בס מחבר שלי, שלא ממש השתמש בה, והתחלתי ללמוד תפקידי בס של שירים שאהבתי. אחרי שנה הוריי קנו לי בס Lado חדשה והתחלתי לנגן בס בלהקת הנוער של עיריית פתח תקוה. התקבלתי לתיכון תלמה ילין כגיטריסט קלאסי, אבל גם בבית הספר וגם מחוצה לו הייתי יותר ויותר פעיל כבסיסט. ניגנתי פופ, רוק, מוזיקה שחורה, וכל דבר שהדליק אותי. לא התקבעתי על שום דבר. בלעתי כל דבר של מייקל ג'קסון, סטיווי וונדר, אדמה רוח ואש, הבי ג'יז, רוד סטיוארט ועוד. ואז גיליתי את הג'ז - זה קרה בתלמה ילין, ומשם זה כבר היה כדור שלג. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? בס איומה בשם "פרימה", כנראה משהו סיני, ששאלתי מחבר. המגבר הראשון שלי היה משהו מגוחך של חברת סלמר. הוא היה 20 ואט, קטן, ועם סאונד איום ונורא. אחרי שהוריי קנו לי בס הם גם רכשו לי מגבר מרשל 60 ואט. זה כבר היה עולם אחר! אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? אציין שני מורים. יצחק טנצר היה המורה שלי לגיטרה קלאסית; מורה מצוין שסידר לי את הידיים ואת הטכניקה על הגיטרה הקלאסית, שהעברתי אחר כך לבס החשמלי. הוא היה מאד סבלני אליי, למרות שלא תמיד הייתי קל. המורה השני הוא ברוס גרץ, שאיתו למדתי בברקלי. הוא ממש פתח לי את הראש, ולא רק לי. הרבה בסיסטים למדו אצלו, למשל אלן קרון מ-Uzeb, ועוד רבים וטובים. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? הבסיסטים שעיצבו אותי היו הבסיסטים המוקדמים שלהם הקשבתי בתור ילד - זה נצרב בזיכרון! חקרתי את ג'קו פסטוריוס, ג'יימס ג'יימרסון, אנתוני ג'קסון, אדי גומז, נילס-הנינג אורסטד פדרסן, ג'ף ברלין, אלפונסו ג'ונסון, סטנלי קלארק ... ואז מרקוס מילר, ג'ון פטיטוצ'י, ויקטור ווטן, הדריאן פרוד, ודריו דיידה. אבל המשפיעים ביותר הם: (1) ורדין וייט מ"אדמה רוח ואש"; האיש לימד אותי מה זה גרוב! (2) כמובן ג'קו פסטוריוס הגדול מכולם, שלקח את הבס לשמיים! (3) נילס-הנינג אורסטד פדרסן; האיש הוא לא אנושי בכל אספקט אפשרי! (4) אדי גומז, שהוא free spirit, והגישה שלו, במיוחד עם ביל אוונס, מאד דיברה אליי. , מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? מלחינים קלאסיים כמו באך, בטהובן, ראוול, דביסי, וילה לובוס, ועוד רבים. בתחום הג'ז, ענקים כמו לואי ארמסטרונג, ארט טייטום, וס מונטגומרי, אלה פיצג'רלד, צ'רלי פארקר, וגם קווינסי ג'ונס שבא מהג'ז והפך לאייקון כלל עולמי כמעבד, מפיק ואושיית מוזיקה. ביל אוונס הפסנתרן חידד את אזניי לאסתטיקה של הג'ז. מייקל ברקר הסקסופוניסט היה גאון מוזיקלי שהמציא שפה משלו; וירטואוז יחיד במינו. וכמובן צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, קית' ג'ארט ועוד רבים וגדולים. בזמן האחרון, ג'ייקוב קולייר. כל אלה ועוד רבים אחרים השפיעו ומשפיעים עליי כל יום ויום. כל השמות שהזכרתי הם מוזיקאים עם אמירה ייחודית לכל אחד ואחד מהם. אני פשוט ניסיתי "לגנוב" מכל אחד מהם את צורת החשיבה שלו. זאת הייתה החידה הכי מעניינת בעיניי - על מה הם חושבים כשהם יוצרים, מנגנים וכותבים? כבסיסט המזוהה בעיקר עם ג׳ז, מדוע בחרת לנגן על בס חשמלי ולא על קונטרבס? במקור באתי מפופ, פאנק, רוק וכו', והג'ז הגיע יותר מאוחר, בהיותי בתיכון. בעצם "רקדתי על כל החתונות", ועל הבס החשמלי יכולתי לזגזג בין ג'ז, פיוז'ן, פופ, רוק וכו'. ובגלל שבאתי מגיטרה קלאסית, המעבר לבס החשמלי היה לי חלק יותר מאשר מעבר לקונטרבס. מהו הציוד הנוכחי שלך? יש לי כמה גיטרות בס ישנות וכמה מודרניות. המגברים שלי הם Gallien Krueger 800 RB ו- Aguilar 500 Tone Hammer. אני משתמש ב-pre-amp של Focusrite ISA One. וכמובן שיש לי פלאגינים שבהם אני משתמש כשאני מקליט בסטודיו שלי. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? כן, אני מתאמן. אני מנגן יצירות קלאסיות. חוקר את העולם של ההרמוניה ומנסה ליישם את זה באילתור שלי בצורת תרגילים ותבניות. מתאמן על טיים בכל מיני צורות. חוקר ו"גונב" אינפורמציה ממי שאני רק יכול! במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? כנגן הייתי רוצה לשפר את הקשר בין מה שאני יודע לכמה מהר אני יכול ליישם את הידע בזמן אמת. זה בעצם המהירות של עיבוד החומר תוך כדי תנועה. כשאני מקשיב למאלתרים הגדולים אני נדהם מהאיכות של התוכן שהם שולפים תוך כדי נגינה. התהליך הזה הוא משהו שאני עובד עליו כדי להשתפר בו. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? תהיו אמינים, נחמדים, ותדעו את החומר יותר טוב ממי שכתב אותו. תמיד תבואו מוכנים. תמיד תגיעו בזמן. תנו הרגשה שאפשר לסמוך עליכם גם בנגינה וגם בקטע החברתי. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? לפני כשלוש שנים, במסגרת תפקידי כראש מסלול הבס של בית ספר "רימון", הבאתי את ויקטור ווטן וסטיב ביילי לכיתת אמן. הם הזמינו אותי לנגן איתם, וניגנו קטע - שלושה בסיסטים ומתופף (שרון פטרובר) על אותה במה. לא עשינו חזרות, פשוט התחלתי לנגן גרוב ושניהם הצטרפו אלי. התקשורת בינינו הייתה פשוט מדהימה! כאילו בטלפתיה! כל אחד מאיתנו ידע בדיוק מה תפקידו. זה היה רגע של קסם מוזיקלי שיילך איתי כל החיים! עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הפנטזיה שלי זה לנגן בפרויקט של דונלד פייגן ( סטילי דן) ... פנטזיה רטובה יש משהו שתרצה להוסיף - מסר אישי, תובנה, או עצה? אם אתה רוצה להיות מוזיקאי, תתרחב מעבר לגבולות של הכלי הספציפי שעליו אתה מנגן. תלמד את כל המרחב המוזיקלי - קצב, פיתוח שמיעה, הרמוניה, קומפוזיציה, אילתור, תזמור, עיבוד. זה לא שאתה חייב להיות הכל ביחד, אבל כל אחד מהדברים האלה יתן לך כלים להפוך לנגן יותר טוב, כי אתה תראה הכל ממעוף ציפור ולא רק בראייה מוגבלת לכלי שלך.

ערן צור נולד בשנת 1965. בשנות השמונים הוא היה חבר בלהקת "טאטו", בה ניגן בגיטרה בס וכתב חלק משיריה, ובתחילת שנות התשעים הקים את להקת "כרמלה גרוס ואגנר" שבה היה היוצר והזמר המרכזי. בהמשך הוציא לאור חמישה אלבומי סולו, ושיתף פעולה על הבמה ובאולפן עם מיטב המוזיקאים הישראלים של העשורים האחרונים, ביניהם ארקדי דוכין, ברי סחרוף, קורין אלאל, אביתר בנאי, חמי רודנר, רונה קינן, יזהר אשדות, שלומי שבן, אסף אמדורסקי, דנה אינטרנשיונל ויוני בלוך. ערן צור מלמד בבית הספר רימון (שם למד בעצמו); הוא הלחין מוזיקה להצגות, סרטים ותכניות טלוויזיה, וחיבר שני ספרי פרוזה. צילום: הלה עמנואל באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? התחלתי לנגן בס בגיל 15 אחרי חצי שנה על גיטרה קלאסית. אהבתי את רוג׳ר ווטרס מהפינק פלויד כי הוא גם כתב את המילים וגם ניגן בס, אז הרבה בהשראתו. חברים אמרו לי שאתקבל ללהקה תוך כמה חודשים אחרי שאתחיל עם בס, מה שאכן קרה. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? הבס הראשונה היתה הופנר צבעונית (לא צורת הכינור) ומאוד קטנה. היא נפלה לי מהידיים ונפגעה מאוד כשחטפתי התקף אפילפסיה באמצע חזרה של תזמורת קריית ביאליק. אחרי זה אבי ז״ל קנה לי פנדר ג׳ז בס חומה, שעליה ניגנתי בכרמלה ועם קורין אלאל. היא היתה איבר מגופי. אבל גנבו לי אותה ב-1996 כשנסעתי לאירופה. היא התגלגלה שוב לתל אביב ובטיפשותי לא קניתי אותה חזרה. לראות אותה שוב בידיים אחרות זה היה כמו לראות את בת הזוג שלך בידיים אחרות, טראומתי בעליל. המגבר הראשון היה בעצם רדיו ישן, מאלה שרואים בסרטים, בגודל של מיקרוגל. אחי הגדול סידר שהוא יהיה מגבר. אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי השפיע עליך במיוחד? המורה הראשון והחשוב ביותר היה אודי קז'מירסקי ז״ל. הוא לימד אותי גם בס וגם מוזיקה, ובזכותו גם אם תעיר אותי מקומה אני אזכור את סדר הבמולים והדיאזים. מורה חשוב נוסף שלי היה מיקי שביב, אותו פגשתי כשבאתי ללמוד ברימון באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. מיקי לימד אותי שמיניות ומפרט ובעיקר - דיוק, מקצועיות, ודמיון. וגם להיות זמר יחד עם הבס. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד, ואיך? ג׳אקו פסטוריוס קודם כל. הוא גרם לי לנגן פרטלס בנעורים ולהעז מבחינה מלודית עם הבס. מיק קארן של להקת Japan השפיע עלי מאוחר יותר. גם אסטון בארט מהלהקה של בוב מארלי השפיע , כשניגנתי רגאיי לפרנסתי. וגם צ׳ארלס מינגוס ופול צ׳יימברס, בתקופה שניגנתי ג׳ז. מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד? בריאן אינו עם התפיסה המרחבית שלו של מוזיקה. דילן, וייטס, קיייב וג׳וני מיטשל עם הכתיבה. אבל גם החברה מהבאוהאוס, ודפש מוד, והסיסטרס אוף מרסי. ועוד רבים רבים וטובים. גם היום אני מחפש ואוהב רוק, בעיקר את Interpol, Protomartyr. מהו הציוד הנוכחי שלך? פנדר ג'ז בס ספשל (זו שתמיד איתי) ומגבר Markbass. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מתאמן לפני הופעות, כדי להשיג יד משוחררת. מתאמן יחד עם חימום הקול. ביום-יום אני מחזיק את עצמי טכנית תוך כדי יצירת שירים. זו מלאכה שבה אני מנגן הרבה בדרך כלל. במה היית רוצה להשתפר כנגן? האתגר שלי הוא הקואורדינציה בין השירה לנגינה. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? שים קליק על רבעים, נגן שמיניות על צליל אחד במשך הרבה זמן. אל תזוז אם לא חייבים, תקשיב לאוברטונים שנוצרים. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? זכורה לי ההקלטה שבה הכרתי את קורין אלאל. היא למדה בביה״ס לסאונד של יואב גרא ואני באתי מטעם רימון לסוף הקורס שלהם. הקלטנו את ׳דרך הכורכר׳. מאז קורין ואני חברים קרובים. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? הייתי רוצה לנגן בס כשז׳אן ז׳אק גולדברג מתופף. זה כבר לא אפשרי, ז'אן ז׳אק מת.

אני מנגן הרבה עם מפרט, זאת הטכניקה הבסיסית וה"טבעית" שלי. כשהתחלתי לנגן (1975) אהבתי את הסאונד של בסיסטים עם מפרט - בעיקר הסאונד שקראתי לו "הבסיסט של הביץ' בויז", כי לא ידעתי שזאת קרול קיי מנגנת שם. אהבתי את הסאונד של מפרט על פלאטוואונדס עם פאלם-מיוט, למרות שלא ידעתי שככה מוציאים אותו. אחר כך שמעתי את דיפ פרפל ועף לי המוח, ואחר כך את יס ובכלל התפוצץ לי מה שנשאר מהראש, ואז כבר היה ברור שאני אוהב בס עם מפרט, גם בצליל של פנדר+פלאטס+מיוט וגם בצליל של ריקנבאקר עם כל ה-clank הטרבלי שהבס הזה מסוגל להוציא. אנחנו מיעוט, אבל מיעוט איכותי. בדיוק כמו בסיסטים בכלל. ולפעמים נחמד להיות ייחודי יחסית. בקיצור: תקשיב לבסיסטים, ואם יש צלילים שאתה אוהב, תפתח את הטכניקה שדרושה כדי להוציא אותם. סביר להניח שחוץ מכריס סקווייר אתה תאהב גם את ג'אקו וגם את מרקוס מילר, ולכן - בשביל לא להגביל את עצמך - כדאי שתדע לנגן טוב אצבעות, מפרט וסלאפ.

המדריך למאזין - מי ניגן על מה באיזה שיר (ג'ורג' ניגן בס בשלושה שירים) Come Together - Paul, Rickenbacker 4001S Something - Paul, Hofner 500/1 Maxwell's Silver Hammer - George, Fender Bass VI Oh! Darling - Paul, Fender Jazz Bass Octopus's Garden - Paul, Rickenbacker 4001S I Want You (She's So Heavy) - Paul, Hofner 500/1 Here Comes The Sun - Paul, Rickenbacker 4001S Because - Paul, Rickenbacker 4001S You Never Give Me Your Money - Paul, Rickenbacker 4001S Sun King - Paul, Fender Jazz Bass Mean Mr Mustard - Paul, Fender Jazz Bass Polythene Pam - Paul, Rickenbacker 4001S She Came In Through The Bathroom Window - Paul, Rickenbacker 4001S Golden Slumbers - George, Fender Jazz Bass Carry That Weight - George, Fender Jazz Bass The End - Paul, Rickenbacker 4001S

אהבתי.

אז גם חלום הילדות הזה עומד להתגשם. קניתי אחת אדומה די בזול, מיפאן. $440. ועכשיו נחכה. הנה מה שכתבתי פה לפני שש שנים:

בעקבות הדיון על הבס ב"זהו זה", התגלגלתי לחשוב על הבסיסטים בתכניות האירוח הטלוויזיוניות למיניהן ששודרו בארץ. הכוונה היא לבסיסטים שהיו חלק מתזמורת הבית של התכנית, ולא בסיסטים שהתלוו לזמר מזדמן זה או אחר שהצטלם לתוכנית. תכנית האירוח הראשונה בארץ עם תזמורת ובסיסט, אני חושב, היא "עלי כותרת" של ירון לונדון, ששודרה בשנים 1976-1979. אני לא חושב שראיתי אפילו פרק אחד מהתכנית הזאת בזמן אמת (הייתי קטן מדי), אבל לפי מה שאני מבין, ניגן בה באופן קבוע עמי פרנקל. ע"פ ויקיפדיה, כמעט ולא נשארו הקלטות של התכנית, והתיעוד היחיד של עמי פרנקל שהצלחתי לגרד הוא התמונה המעפנה הבאה: ב-1979 עלתה לשידור "שעה טובה", שהמנחה המרכזי שלה היה מני פאר. למיטב ידיעתי וזכרוני לא היתה לתכנית הזאת תזמורת קבועה, וכנ"ל ל"ממני" ו"סיבה למסיבה" שעלו אחריה באמצע שנות השמונים. אבל בכל שלוש התכניות האלה התארחה הרבה פעמים "תזמורת הטיילת" שניהל דוד קריבושי. לא הצלחתי למצוא באינטרנט הרבה תיעוד עליה, אבל הנה היא עם קובי כהן על הבס: מישהו מזהה את הבסיסטים שרואים עם התזמורת הנ"ל כאן וכאן? בסוף שנות השמונים עלתה "סופסופ" בהגשת גבי גזית. בניגוד למה שחשבתי שאני זוכר, היו לתכנית הזאת שתי להקות בית: אחת בהנהגת דובי קיזלשטיין (המתופף של "דודה"), והשנייה בהנהגת שמוליק נויפלד (מנגינת הפתיח שלו הושפעה בעליל מ"טוטו" של מיילס דייוויס). הבסיסטים היו דסי רוזנקרנץ (מלהקת "שונרא"), איתי שמרון ("מינואט") ויוראי אורון. את "סופסופ" החליפה ב-1990 התכנית "סופשבוע", עם מנחים מתחלפים. רבקה מיכאלי היתה אחת מהם, והנה מיכה מיכאלי מנגן איתה באולם צוותא: גם דודו טופז הנחה את "סופשבוע", ואצלו ניגנה הדס טריינין: אני מוכן להישבע שאני זוכר תכנית אירוח של שישי בערב מתחילת שנות התשעים, שהבסיסט בתזמורת שלה היה יוסי מנחם. אני ממש זוכר אותו יושב כפוף על כיסא בר, עם בס הדלס כלשהי. יש מצב שזה היה ב"סופשבוע" בהגשת גבי גזית אבל לא מצאתי תימוכין לזיכרון הזה. מישהו יכול לעזור? הערוץ השני התחיל לשדר ב-1993, ותכניות האירוח התרבו. דודו טופז הנחה כמה מהן. ב"רשות הבידור" ניגן ששי מזרחי (בלי ועם כיפה + זקן): ב"הראשון בבידור" של טופז ניגנה הגר בן ארי, שבהמשך שודרגה לתזמורת של הלייט לייט שואו של ג'יימס קורדן בארה"ב (כבוד!): וב"הכל זז עם דודו טופז" גם כן ניגנה בסיסטית, אבל למרבה הפדיחה, אני לא מצליח להחליט אם זאת הגר בן ארי או לא: בתזמורת של "בשידור חי" של דן שילון ניגן ערן זילברברג (לא מצאתי תמונה יותר ברורה, מתנצל): ב"סוגרים שבוע" של יאיר לפיד ניגן שוב מיכה מיכאלי: וב"לילה גוב" ניגן בעיקר יוראי אורון, אבל גם ששי מזרחי: יאללה - תתחילו לשפוך את התיקונים והתוספות.

אם לא הסתדרת, ואתה חייב את המקוריים מארה"ב, דבר איתי בפרטי.

040 זה כמו שדות תות. לנצח.

הנה צ'רלס ברתו מפגין את הווירטואוזיות שלו על פרטלס עם פינגרבורד ממתכת:

ג'ימי הנדריקס, יום לפני מותו, עם ג'וני ווינטר. וג'ז בס הפוך. המי הנמוך כמובן למטה. לא הייתה לו שום בעיה לנגן ככה. גם המרטין האקוסטית שלו הייתה עם מיתרים מסודרים לימני (לא הפוכים).

בנצי גפני נולד בשנת 1965. הוא שירת בצה"ל כנגן גיטרה בס בתזמורת חיל האוויר ובלהקת הנח"ל. זמן קצר לאחר שהשתחרר הוא השתתף בהקלטת האלבום המצליח "ימי התום" של ריטה, ומאז ניגן לצד אמני השורה הראשונה של המוזיקה הישראלית, ביניהם רמי קלינשטיין, קורין אלאל, גידי גוב, אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהודית רביץ, שלמה ארצי, מירי מסיקה וקרן פלס. בנצי גפני היה ממקימי להקת אסטה, ששילבה ג'ז ורוק עם מוזיקה יהודית, בלקנית, ים תיכונית ואפריקאית, והופיעה ברחבי העולם. ב-2011 הוא הוציא אלבום סולו אינסטרומנטלי בשם Early Dream. מעבר לפעילותו כנגן גיטרה בס מבוקש בהקלטות ובהופעות, בנצי גפני הוא מפיק מוזיקלי ומפעיל אולפן במתחם "פלוטו" בתל אביב. לאתר של בנצי גפני צילום: טוני פיין באיזה גיל, מאיזו סיבה ועם מי התחלת לנגן בבס? הייתה לי המון סקרנות למוזיקה מגיל מאוד צעיר, בעיקר דרך תקליטים של אחותי הגדולה (ביטלס, המודי בלוז, לד זפלין ועוד). התחלתי לנגן גיטרה בגיל 13 עם מורה שהיה שכן שלי בתל אביב, ומיד נשאבתי לתוך העניין בכל הכוח. בגיל 16, המוזיקאי אורי קריב אמר לי שלדעתו אני אהיה יותר מיוחד כבסיסט, ואימצתי את הצעתו והלכתי ללמוד בס. מה היה הציוד (בס + מגבר) הראשון שלך? אני חושב שהבס הראשונה שלי הייתה Ibanez והמגבר של Yamaha. מהו הציוד הנוכחי שלך? גיטרות: Fender Precision Custom Shop Fender Jazz Bass Fretless Musicman Stingray 5 Hofner 1967 Yairi Acoustic Bass Danelectro Baritone מגבר ובוקסה: +Mesa Boogie 400 Mesa Boogie 8x10 Speaker Cabinet אצל איזה מורים למדת במהלך השנים, ומי מהם השפיע עליך במיוחד? למדתי אצל אגון קרטן, אוהד אינגר, אלי מגן, מנחם ויזנברג (תאוריה ומוזיקה בכלל), וג'ף אנדרוז. לכל אחד מהם יש חלק מאוד משמעותי בהתפתחות שלי. כל אחד תרם לי המון בדרכו. מיהם הבסיסטים שהשפיעו עליך, ואיך? פול מקרטני, ג'ון פול ג'ונס וכריס סקווייר. שלושתם השפיעו עלי מאוד בגישה המלודית שלהם לבס, ובלהבין שתפקיד הבס יכול לעמוד מלודית בזכות עצמו. הייתה להם גם השפעה גדולה עלי בתפיסת הסאונד. אני מאוד אוהב כמובן את ג'קו פסטוריוס, שפרץ את כל הגבולות בשביל כולנו. , מיהם המוזיקאים שאינם בסיסטים שהשפיעו עליך במיוחד ומדוע? הביטלס, לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, יס, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, וות'ר ריפורט, ג'ון מקלפלין. כל האמנים האלו הם חסרי גבולות, עם סטייל ייחודי רק להם, מה שגרם לי להבין שהכי חשוב זה למצוא את הדרך האישית שלי איך להישמע, ולנסות להגיע למצב שאנשים יזהו את הנגינה שלי. מאוד חשוב לא להישמע כמו מישהו אחר, וזאת השפעה ישירה של האמנים הגדולים האלו. מהו תהליך היצירה כשאתה עובד על תפקיד בס לשיר? הדבר הראשון שאני מקשיב לו זה הלחן והטקסט של השיר, בשביל להבין על מה מדובר בשיר. אז כמובן אני מקשיב לזמר - איזה סוג של גוון קול והבעה יש לו או לה - ואז, בהתאם לזה, אני בוחר איזו גיטרה בס אני רוצה לנגן בשיר שהכי תעזור למכלול. אני מנסה לתמוך בזמר איפה שהוא שר, ובמקומות שהוא שותק, הרבה פעמים אני בודק מה אני יכול להוסיף. אני גם משתדל שתהיה בתפקיד הרגשה של ליין, והרבה פעמים מנסה לא להיצמד לשורש של האקורד. הדבר האחרון (אבל חשוב) שאני מתייחס אליו זה מה מנוגן בבייס דראם; זה מאוד סוגר ומקבע, ולכן זאת אופציה אחרונה (שלפעמים נשמעת מעולה, אבל....). אני יותר מקשיב למכלול של המתופף ופחות לרגל. בשיחה עם דורון מזרחי ב"טוקבק", הדגמת איך אתה לפעמים פורט בו זמנית בשתי אצבעות יד ימין כדי להפיק צליל יותר רטוב, ולפעמים מזגזג בין צליל במיתר פתוח לבין אותו הצליל במיתר סגור כדי לקבל אפקט מעניין. תוכל לשתף בעוד ניואנסים של ביצוע שאיתם אתה מגוון את נגינת הבס שלך? יש הרבה מאוד צורות נגינה שפיתחתי עם השנים כדי להשיג מגוון של צבעים מהבס. הבעיה היא שצריך להדגים ולהראות, ובכתב קשה להסביר. אבל אני יכול להגיד שכמה שתחקרו את הבס יותר, אין סוף כמעט לצבעים שאפשר להפיק מהכלי. ניגנת בס פרטלס בכמה שירים מפורסמים. בחלק מהם - למשל ב"שיר לשירה" של קורין אלאל - הבס נשמעת מאד פרטלסית, אבל ב"אהביני" של רמי קלינשטיין, הפרטלס מצלצלת דומה לבס עם שריגים. מהם השיקולים שלך בבחירה לנגן פרטלס בשיר מסוים, ובעיצוב של הצליל שתוציא ממנה? איך הנגינה שלך משתנה כשאתה מנגן בפרטלס? נגינת פרטלס היא מאוד מאתגרת וזה כלי שדורש המון שליטה. אחד הדברים שעבדתי עליהם זה כמה מהפרטלסיות שלה אני רוצה שישמעו, והגעתי למצב שאני יכול לנגן פרטלס וכמעט לא ירגישו. עדיין, יש בפרטלס משהו יותר רך, ולכן אם יש שיר שאני רוצה בשבילו סאונד של בס רגילה אבל טיפה יותר רך ועגול, אז אני אבחר בה. ב"אהביני", למשל, בחרתי בפרטלס כי בליין המרכזי יש סוג של סלייד שעל פרטלס נשמע יותר מיוחד ונכון. ב"שיר לשירה", לדוגמא, רק הבתים נשמעים מאוד פרטלסיים, והפזמון נשמע יותר כמו בס רגילה. האם אתה עדיין מתאמן? אם כן, איך? אני מצליח להתאמן בבית בסביבות 45 דקות עד שעה ביום. יש סדרה של תרגילים שאני עושה באופן קבוע, ובנוסף, כל פעם אני מאתגר את עצמי במשהו חדש. במה היית רוצה להשתפר כנגן, וכמוזיקאי בכלל? בהכל! זה אף פעם לא מספיק, אין לזה סוף. איזו עצה יש לך לנגנים מתחילים? קודם כל תשמרו על חיוביות, סבלנות וצניעות. זה מאוד עוזר גם לשרוד וגם ליהנות במקצוע הזה. תהיו נאמנים לעצמכם ונסו למצוא את הקול האמיתי שלכם בנגינה ובמוזיקה בכלל. מאוד חשוב לא להפסיק להתפתח ולחקור. חבר פורום פירסם לאחרונה פוסט פירגון עליך ועל שיטת ההוראה שלך. תוכל לספר על הגישה שלך להוראת בס והוראת מוזיקה באופן כללי? הדבר שאני הכי עובד עליו עם תלמידים (מעבר לסולמות, טכניקה וכו') זה איך להיות בסיסט בעולם האמיתי. אני עובד איתם על איך לחפש תפקיד בס, וגם מקליט אותם על טרקים באולפן כך שהם יכולים לשמוע באמת איך הם נשמעים. אני גם מנסה לאתגר אותם בלוח זמנים של העולם האמיתי עד שהם מורידים טייק. איזו הופעה או הקלטה זכורה לך כחוויה מיוחדת? "אהביני" של המועצה, "בוא" של ריטה, "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ו"אין עוד יום" של גידי גוב. אבל ההקלטה שהכי השפיעה עלי היא האלבום השני, Mediterranean Crossroads, של להקת אסטה, שהייתי חבר בה. האלבום הופק על-ידי סטיב בוייר (זכה בגראמי על האנפלגד של אריק קלפטון, עבד גם עם פיטר גבריאל, בילי ג'ואל, שיק ועוד), והוקלט באולפן פאוור סטיישן האגדי בניו יורק. אני חושב שבשבועיים של העבודה באולפן למדתי הכי הרבה על סאונד, הפקה, ונגינת אולפן בחיי. לאיזו מוזיקה אתה מקשיב בזמנך הפנוי? מנסה להקשיב להכל, ללא דעות קדומות. עם איזה מוזיקאי - ישראלי או לא, חי או מת - היית רוצה לנגן? פיטר גבריאל ופול מקרטני. אבל יש המון אמנים שהייתי שמח לנגן איתם.

ברוך הבא! לדעתי שני המגברים שבחרת הם לא אופציה טובה. נכון- הם נמכרים כמגברי בס אבל בפועל הרבה בס לא יצא מהם. שניהם בעלי רמקול 1 בקוטר 8 אינץ' (על כן 108= 1x8), וזה לא מספיק כדי לייצר תחושת בס. אתה תשמע את הגיטרה אבל לא תרגיש תדרים נמוכים. גודל רמקול מינמלי כדי להרגיש נמוכים הוא 12 אינץ'. ההספק של שניהם 20-25 וואט (שזה גם ההבדל בינהם GK25, אמפג 20), שזה נמוך מאוד. שוב כמו בעניין עם הרמקול, גם זה נתון שהוא קצת מתחת למינימום, צריך לפחות 35-40 וואט. ממליץ לך לנסות לחפש מגבר יד שניה עם אלמנט 12 והספק של 30-40 לפחות, יהיה בערך אותו מחיר של המגברים שציינת שהם חדשים מהחנות. מוזמן להתייעץ איתי בפרטי לגבי זה, אשמח לעזור.

ראיון שערך איתו טוני בייקון (שחתום על כמה ספרים מצוינים בנושא ההיסטוריה של הגיטרות) ב-1994, כלומר לפני 23 שנה, ובכל זאת, מעניין מאוד. שבו לקרוא. על חייו כבסיסט, אפילו על בחירת הכלים שלו. במיוחד הופתעתי מזה שהוא מתייחס די בזלזול למה שהוא ניגן בתקופת Wings, שהיא לדעתי הפרטית השיא שלו כבסיסט. אבל הוא - ככה מתברר - חושב אחרת. כמובן סרג'נט פפר וראבר סול הם בעיניו השיא שלו על בס. שאלות כמו איך הוא "נתקע" עם בס ב-1960 ואיך זה התחלף בתחושת גאווה על היותו הבסיסט; מה הוא באמת חשב על סטיוארט סאטקליף, הבסיסט הראשון של הביטלס; למה בכל שיר של הביטלס יש סאונד בס אחר (שמתם לב לזה? זה בכוונה); האבולוציה של תפקידי הבס בביטלס וההשפעה העצומה של ג'יימס ג'יימרסון ובריאן ווילסון; למה הוא שם את ההופנר בצד בתקופת Wings (התשובה יותר פסיכולוגית ממוזיקלית); על השיפוץ המאסיבי שמנדולין בראדרס עשו להופנר ב-1993; המעבר מההופנר לריקנבקר; תהליך ההחלטה להמשיך ולנגן בס ב-Wings; הסיבוב הארוך שהוא עשה מתפקידים פשוטים למורכבים יותר ויותר - והדרך בחזרה לתפקידים פשוטים; ועוד כמה. https://reverb.com/news/interview-paul-mccartney-on-his-life-as-a-bassist

צילום מעודכן של ההופנרים שלי. משמאל לימין: 500/3 בלונד, 1960 182E2 סאנברסט, 1964 סנאטור בס ברונט, 1965 182E2 ויניל אדום, 1962 סנאטור בס בלונד, 1964 סנאטור E1 ת'ינליין ברונט, 1965

בהתאם לכינוי מאפרה, הפס הזה די דומה לפס פתיחה המוזהב של ניילון של חפיסת סיגריות..

נשמעת ממש בסדר הסמית הזאת

איזה כיף של ראיון. מת על דיכנה.

ברור. זה הצד האינדיווידואלי שהזכרתי קודם. כסף שלך, החלטה שלך. לימודי נגינה ומוזיקה מתחילים משיעורי חלילית בגן ועד תארים אקדמיים מתקדמים. רוב לומדי הנגינה עוסקים בכך כתחביב. זה אופי התחום ואין שום בעיה. אני לא מדבר על הרוב הזה. כשמדובר במיעוט שלומד כדי להפוך את המוזיקה למקצוע לראייתי המשחק משתנה. כאן כבר אין הבדל עקרוני בין לימודי רפואה או משפטים למוזיקה. יש אינפורמציה ידועה קבועה וברורה שאותה צריך לדעת. לא תמצא סטודנט לרפואה שלומד "מה שמתאים לו" או רק את התחומים אליהם הוא מתחבר. הוא לומד את מה שצריך לפי תוכנית שקבעו אנשי מקצוע שיודעים יותר טוב ממנו. כדי להצליח נדרשת השקעה עצומה, מובטח שהדרך לא תהיה קלה וסביר שיהיו הרבה חלקים לא כייפים. זה חלק מהדיל, בכל לימודי תחום מקצועי מורכב. שוב, בגלל שמדובר בתחום אומנותי (ואף אחד לא ימות על שולחן הניתוחים אם תחרבן את היצירה...) אפשר להגיע לרמה ומעמד מקצועיים גבוהים ללא שום לימודים, על בסיס יכולות אישיות. כשאתה בוחר להשקיע במורה מקצועי מהשורה הראשונה, משלם בהתאם והכיוון הוא התמקצעות, הייתי בודק היטב מה אני מקבל אל מול הציפיות והדרישות המקצועיות הרווחות בתחום.

ה-BBC הפיקו לפני שנה-שנתיים מיני סידרה תיעודית בשם Guitar, Drum and Bass, עם פרק בן שעה שמוקדש לכל אחד מהכלים. את הפרק על הבס מגישה טינה ויימות' (הבסיסטית של טוקינג הדז). הוא לא חידש לי הרבה אבל הוא עשוי היטב, ויש ראיונות נחמדים עם קרול קיי, בוטסי קולינס, הרבי פלאוורס, ג'ק סטרטון (מ-vulfpeck), ועוד רבים וטובים. הסרטון משום מה לא זמין בעמוד שלו באתר של ה-BBC, אבל אפשר לראות אותו כאן.

לא ריאישיו ולא היסטורי. מעולם קודם לא היה שילוב של סטאק-נוב וביינדינג. זה כואב בעין. בנוסף, השילוב של דוט-אינליי וביינדינג היה קיים רק ב-66', והסטאק-נוב נעלם ב-61' והוחלף ב-VVT. זה נראה לכל היותר כמו צוואר 66 על גוף 60 אחרי ריפיניש וריפרט. למה ריפרט? כי הביינדינג לא נעשה באופן המסורתי של פנדר. הביינדינג ההיסטורי (66 עד 81) עולה על קצות הפרטים. הבס החדש, לעומת זאת, נראה כמו ריפרט. אם הם רצו מראה מדויק היסטורית, היו יכולים לעשות עוד מאמץ קטן להביא פיקגארדים טורטויס מספיטפייר, היחידים שמסוגלים לייצר משהו שנראה 99% זהה לטורטויס המקורי של אותן שנים, ולא את בדיחת הפלסטיק העצובה שיש על הבס הזה. רוצים לדעת איך נראית סטאק-נוב לבנה היסטורית אמיתית? ככה:

אני שם את הכסף על מיקי שביב.

מוריס, ההיגיון שלי שונה משלך. הנגינה עם קשת מתאפשרת כשהשיער של הקשת משוח בשרף (קולופוניום) שהופך אותו למחוספס וקצת דביק, וככה נוצר מספיק חיכוך בשביל להוציא צליל רצוף במשיכה של הקשת. מה שמשנה פה זה המשטח החיצוני של המיתר, ומיתרי קונטרבס הם בעלי משטח חיצוני זהה לפלאטוואונדס של גיטרה בס. לכן קשת משוחה בשרף תוציא צליל מגיטרה בס, המיתר ירעד בצורה טיפוסית לקשת (כדאי לסדר אקשן גבוה), וזה יהיה הצליל שהמגבר יוציא. לא הייתי מנסה את זה עם ראונדוואונדס כי זה יגמור את המיתר - אולי רק בהרתחה יהיה אפשר להוציא את השרף מהחריצים. לעומת זאת עם פלאטוואונדס זה יעבוד, אני מעריך. יש לי מספיק באסים עם פלאטס וגם קשת לקונטרבס. מחר אני אנסה.

רק רציתי לעדכן שבתור התחלה, החלטתי להזמין אצל הסדנה הפולנית שהמליצו פה עליה. התרשמתי לטובה מהכישורים שלו והמחיר טוב. אעדכן בהמשך...

תשמע, זה פנדר, זה קרש מנוסר וצבוע יפה ומחובר לקרש אחר עם ארבעה ברגים גדולים. אתה לא צריך פה איכויות בנייה של צ'לו. מצטער שאני גלוי לגמרי אבל זה העניין. לשאלה שלך: הריאישיו מצוינות. גם הריאישיו המקסיקניות. לדעתי אין שום הצדקה לשפוך כסף על קאסטום שופ. זה מוצדק רק אם יש לך כוונה להזמין מהם דברים ספציפיים, כמו פרופיל צוואר מיוחד או אני לא יודע מה. אם בכל זאת הארנק בוער לך בכיס, תקנה וינטאג' אמיתי. אין לו יתרונות מבחינת סאונד, אבל זה כיף לדעת שאתה מנגן על כלי עם היסטוריה, ושה"רליק" איננו רליק אלא באמת בלאי של הצבע כתוצאה מנגינה של עשרות שנים.

אצלי הוא אחת השריטות הכי עמוקות. בגיל 13 שמעתי אותו בפעם הראשונה, וקיבלתי הלם. מאז שמעתי כל מה שאפשר לשמוע וקראתי, אני חושב, כל ביוגרפיה רצינית שנכתבה עליו.

אבירן, אין לזה שום ערך אספני. גיטרות ימאהה משנות השבעים - האזור האפור שבו הם התחילו לייצר כלים טובים יחסית, אבל העולם המערבי עוד לא עלה על זה והתייחס לכל מה שבא מיפן בתור זבל - נמכרות במאות ספורות של דולרים. זאת הסיבה: כשהייתי ילד, הייתה בכלי זמר בחיפה (הסניף היה ברחוב החלוץ) בס כזאת, אדומה. הייתי נוסע לשם שעה באוטובוס רק בשביל להסתכל עליה, ובסוף קונה מפרט (גיבסון heavy) וחוזר הביתה, עוד שעה נסיעה באוטובוס (חיפה עיר גדולה). עכשיו יש לי מספיק כסף לקנות אחת כזאת סתם בשביל להגשים חלום ילדות, אז זה מה שאני אעשה. בגלל זה עדיף שהיא תהיה SB30 עם פיקאפ אחד, ובצבע אדום. כי אם להגשים, אז במדויק. אגב, כל הבאסים שלי הם הגשמת חלומות ילדות, אחד לאחד. הפנדר שהכי רציתי הייתה פרסיז'ן סנברסט עם צוואר מייפל, השנה הייתה 1975, וזאת בדיוק הפרסיז'ן שיש לי. רציתי ריקנבקר, יש לי. שנאתי את ההופנר 500/1 שהייתה לי וחלמתי על הופנר סנאטור או פרזידנט עם גוף בצורה לא של כינור, ובסוף קניתי. בתור ילד פינטזתי על הבס של אולארצ'יק בכוורת, כי היא הייתה דומה לגרטש דאבל-קאט שג'ורג' האריסון ניגן בהופעה ההיסטורית אצל אד סאליבן, היום יש לי גרטש כזאת בדיוק, מאותה שנה בדיוק (1964). אז עכשיו אני רוצה את הימאהה האדומה מכלי זמר בחיפה, כי את רוב שאר חלומות הבס כבר הגשמתי. היו גם חלומות שהגשמתי ובסוף מכרתי. למשל גיבסון EB2 בצבע בורדו, כמו שראיתי בספר של טוני בייקון ופול דיי, וחשבתי שהיא הבס הכי יפה בעולם. וקניתי כזאת (שנת 68'), אבל גיליתי שהיא יפה אבל נשמעת זוועה, אז מכרתי. או פרסיז'ן שחורה כמו בתמונות בספר של פיליברטו, שממנו למדתי לנגן באמצע שנות ה-70. או למשל הופנר 182 כמו של מיקי ורדי, האח הגדול של ילדה מהכיתה שלי שניגנה פסנתר והייתה האדם הראשון שניגנתי איתו, וכמה קינאתי בהופנר 182 שלו. בסוף קניתי אחת, אבל כמבוגר הבנתי שזה לא כלי שאני אנגן עליו לאורך זמן, אז מכרתי. היה לי עוד חלום ילדות, לפגוש את פול מקרטני ושהוא ייתן לי להחזיק בידיים את ההופנר 63' שלו. וגם זה קרה לבסוף. להגשים חלומות-ילדוּת זה הרבה יותר כיף מאשר לקנות ג'ז בס שנת 61' בשביל הערך האספני, תאמין לי.