huckbuc

יפה! אכן סלאפ, ואכן 1978. התקדמנו. מי הבסיסט בהקלטה? בקליפ זה מוטי דיכנה (והגיטריסט הוא גיורא קנת, לא?). רק היום גיליתי שאתר mooma ירד מהרשת. חבל, הוא הרבה פעמים עזר לי בשאלות כאלה.

היום התנגן ברדיו באוטו "המקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר, וגרם לי לתהות - מי היה הראשון להקליט סלאפ בארץ? לפי מה שאני קורא, השיר הזה יצא ב-1981 (האלבום בעל אותו השם יצא רק ב-82). עוד לפני כן, ב-79, יצא האלבום עתיר-הסלאפ של "חמסין", שדיסקסנו אותו כבר ממושכות. מישהו מכיר סלאפ יותר מוקדם בארץ? האגודלים של לארי גראהם ולואי ג'ונסון הרי עבדו במרץ כבר כמה שנים קודם לכן. סתם בשביל הכיף, עוד קצת סלאפ עברי מוקדם: מיקי שביב ב"התעוררות" של שם טוב לוי מ-1981 - אלון נדל מכניס צליל סלאפ אחד לפני כל פזמון, ב"נם לא נם" של גידי גוב מ-1983:

אילן - העם רוצה הדגמה!! (וכמובן מברוכ, נראית אחלה.)

המממם... קרואטיה הכריזה על עצמאות רק בשנת 1991. אבל דימוי נאה ;-)

על לא דבר. תיקנתי כמה קישורים מתים ועוד זוטות בפוסטים המקוריים שלי למעלה. חג שמח!

ראיון מרתק, תודה אילן.

הוא ניגן את "אבק זמרים", שיר שלו מהאלבום "תגיד לי מה אתה מרגיש":

הנה ראיון מקיף וטרי של קוטנר עם אלון אולארצ'יק. מומלץ מאד:

לא יודע. אני נמצא השנה בארה"ב, ושאלתי אותו מספרייה ציבורית. לא מזמן גיליתי כאן את האתר abebooks.com, וקניתי דרכו לא מעט ספרים משומשים במחירים מצחיקים ועם אפס בעיות. אני רואה שהספר הנ"ל נמצא שם עכשיו תמורת $8.48 כולל משלוח (בארה"ב), אז אם אתה מכיר מישהו שעומד להגיע לארץ מאמריקה, אולי תוכל להפיל את זה עליו (ואם לא אכפת לך לחכות עד יולי, המישהו הזה יכול להיות אני).

אתמול גמרתי לקרוא את Here, there and everywhere - הממואר של ג'ף אמריק על העבודה שלו כטכנאי עם הביטלס. ספר מרתק ומומלץ לכל מי שמתעניין בביטלס, המוזיקה של הסיקסטיז, והפקה מוזיקלית. אמריק התחיל לעבוד באולפני EMI בגיל 15, וכבר ביום השני שלו שובץ לעבוד כעוזר טכנאי בהקלטת האלבום הראשון של הביטלס, שהיו אז אנונימיים כמעט לחלוטין. הוא קודם לדרגת טכנאי ראשי כשהם התחילו לעבוד על Revolver, וליווה אותם צמוד לאורך כמעט כל המשך הדרך. הספר עושה עבודה פנטסטית בלהציג את ארבעת הביטלס כדמויות רב-ממדיות, שמתפתחות לאורך השנים - מרחק אדיר מהתיאור החד-ממדי המקובל שלהם (ג'ורג' הוא "השקט והרוחני", רינגו הוא "המצחיק", וכו'). גם ג'ורג' מרטין ודמויות אחרות מסביבת הביטלס זוכים לתיאור מורכב, עם שיפוט מנומק של נקודות החוזק והחולשה שלהם, מקצועית ואישית. יש בספר תיאורים מפורטים של עבודת האולפן. סרג'נט פפר, למשל, הוקלט רק באמצעות טייפים של ארבעה ערוצים, והיה צריך אקרובטיקה טכנולוגית רצינית כדי לממש את החזון המוזיקלי של הביטלס. הייתי שמח אילו הוא היה נכנס עוד יותר לפרטים הטכניים, אבל בספר שמיועד לקהל הרחב זה מן הסתם בלתי אפשרי. לאמריק היה קשר אישי טוב במיוחד - וגם הערכה מקצועית גבוהה - כלפי מקרטני. לא ידעתי, למשל, שבניסיון לשחזר את סאונד הבס המלא של מוטאון, ששניהם אהבו, הוא הקליט את מקרטני בכמה קטעים (למשל ב-Paperback writer) כשהמיקרופון הוא רמקול גדול שמונח מול מגבר הבס. הכתיבה בד"כ מהנה וקולחת, מן הסתם בזכות העיתונאי האוורד מייסי, שמקבל קרדיט כמחבר-שותף. החיסרון המרכזי שאני מוצא בספר הוא שבייחוד בהתחלה שלו, הכתיבה ארכנית יתר על המידה: כל מיני תיאורי מזג אוויר משעממים, או שתי פיסקאות (!) על איך אמריק והמזכירה של ג'ורג' מרטין הלכו להשיג בקבוק חלב בשביל הביטלס, כשהם עבדו באולפן ביום ראשון, רצו תה, אבל המזנון היה סגור (לא קרה שום דבר ראוי לציון ב"הרפתקה" הזו). אבל זה בקטנה. בסך הכל, כאמור - ספר מרתק ומומלץ.

אפרופו ריאן גוסלינג מהתמונה הקודמת - לפני כמה ימים ראיתי את "לה לה לנד" בכיכובו, שם הוא משחק פסנתרן ג'ז. אחלה סרט. לפי imdb, לא היה לו ניסיון קודם בנגינת פסנתר, ולפני ההסרטה הוא נכנס למשטר אינטנסיבי של לימודי נגינה. כמובן שהוא לא ניגן את המוזיקה ששומעים, אבל בזכות הלימודים הוא סיגל לעצמו תנועות של פסנתרן מנוסה, בסינכרון מצוין עם המוזיקה. כל הכבוד. להבדיל, שון פן נראה מזויף לגמרי עם הגיטרה ב-sweet and lowdown, וזה למרות שקראתי פעם ב-down beat שגם הוא לקח שיעורי נגינה לפני ההסרטה:

גם ריאן גוסלינג:

אופיר - כן, גם אני שמעתי את השיר השלם מאות (אלפי?) פעמים, ורק אחרי הכישוף שקרה לי באוטו שמתי לב שתפקיד הבס קצת חורק. תראו מה מצאתי על הקלטת הבס ל-every breath (לקוח מכאן): Sting, meanwhile, alternated between a DI'd Fender Jazz and a Steinberger bass, while also utilising Brian, the nickname bestowed upon his body-less Dutch upright electric double bass, to double-track the root notes. This, together with the small amount of chorus pedal on the guitars, thickened the sound. "Sting would always overdub his bass," Padgham recalls, "and although he's a terrific musician, I have to say that his playing could be quite sloppy. This wasn't helped by him bouncing up and down on his jogging mat, and asking him to please bounce a little less would only encourage him to do it more." Ah, those rebel rockers... אז כן, מסתבר שסטינג אכן הקליט שני ערוצי בס לשיר! לא ידעתי עד אתמול.

אתמול כשנסעתי באוטו התגנן ברדיו every breath you take של פוליס, שהוא בעיניי אחד משירי הרוק-פופ המושלמים שנוצרו. איכשהו התנאים האקוסטיים באוטו היו כאלה ששמעתי את ליין הבס בבהירות מדהימה, כפי שלא שמעתי אותו אף פעם, ולראשונה שמתי לב שסטינג סוחב אחורה עם הבס בהרבה נקודות בשיר. חיפשתי אחר כך ביוטיוב את תפקיד הבס המבודד, ומצאתי את זה: ופה נכונה לי הפתעה: יש בשיר שני תפקידי בס, מנוגנים במקביל! ברוב השיר אחד מנגן שמיניות ואחד "כד קטן". וכן, שומעים בהרבה מקומות את הסחיבה אחורה בבס. בכלל, יש די הרבה גליצ'ים קטנים, ואחד יחסית בוטה: בתפקיד ה"כד קטן", ה"לה" שבתחילת התיבה השניה של הבית הראשון נכנס באיחור (0:20 לתוך השיר). הקשבתי אחרי זה שוב לשיר המלא, אבל בתוך המיקס עם כולם אני כבר לא בטוח שאני שומע את התפקיד של ה"כד קטן". מה אתם שומעים? מישהו יודע איך השיר הוקלט? האם תפקיד הבס המבודד הוא אותנטי? בלי קשר, סטינג התארח לפני כמה ימים בתכנית של סטיבן קולבר לרגל אלבום חדש שהוא מוציא, ונתן אחלה הופעה. אני לא בקיא במוזיקה של סטינג מהעשור-שניים האחרונים, אבל הסגנון שלו בשיר הזה הוא הרבה יותר רוק בסיסי (וזה אחלה) מהעיבודים המתוחכמים עם נגיעות הג'ז שהורגלתי לשמוע ממנו בשנות התשעים. שימו לב גם לטכניקת יד ימין שלו:

אכן הרכב אלמותי, ההוא עם פט מת'יני. יש לי (בארץ) את הדיסק הנ"ל ואני אוהב אותו. במקום מת'יני היה אתמול על הבמה האורגניסט לארי גולדינגס, והם ניגנו מוזיקה מהפרויקט האחרון של סקופילד - Country for old men, שירי קאנטרי (!) בביצוע ג'ז. תודה על ההמלצה על הדיסק Real Book של סוואלו. אשתדל להשיג ולהקשיב. כתבת "איזה כיף לך!", אבל פייר, אני מאוכזב מההיצע המוזיקלי פה בבוסטון, או לפחות ממה שהצלחתי להעלות על הרדאר שלי. אבל בדיוק היום הייתי בפסטיבל הג'ז beantown בעיר, ואני חושב שמצאתי כמה קצוות חוט לעוד מקומות עם הופעות שאוהב.

לפני שעה קלה חזרתי מהופעה של ג'ון סקופילד, עם סטיב סוואלו על הבס. מה אני אגיד לכם, לא שיניתי את דעתי (הפושרת - ראו למעלה) על סוואלו. כן, הוא החזיק בס סולידי בכל הקטעים, אבל לא היה לטעמי שום דבר בנגינת הליווי שלו שהבליט אותו מעל עשרות הבסיסטים האחרים ששמעתי בלייב בימי חיי. יותר מזה, הסולואים שלו אשכרה ביאסו אותי - מאד לא מלודיים, ועשרות פעמים הוא ניגן את ה-root של האקורד על תחילת התיבה, מה שנתן הרגשה מוזרה של חצי ליווי חצי סולו. והכל עטוף בצליל המתכתי והמנוכר שלו. מצטער, אני עדיין לא קולט את הגדולה. מי שכן זכה להערצתי בהופעה הזו היה המתופף, ביל סטיוארט. זו כבר פעם רביעית או חמישית שאני שומע אותו בהופעה, וכל פעם אני נגנב מחדש: יש לו טאץ' מלטף אבל אנרגטי, קונטיינרים של דמיון ויצירתיות, ויכולת חתולית להגיב תוך חלקיק שניה למה שהנגנים האחרים עושים. איזה תענוג. וחוץ מזה, לג'ון סקופילד יש חוש הומור מצוין.

שים לב לסוף ההודעה הפותחת של הדיון: "בארץ, כתב תרבות מסויים ששמו שמור במערכת מחזיק בבית איזו גיטרה בס או שתיים".

מקים לתחייה דיון עתיק... מסתבר שהילד מ"לשחרר את וילי", ג'ייסון ג'יימס ריכטר, גדל להיות (בשלב מסוים) בסיסט:

חצי מיליון!!! מזל טוב.

ידעתי שבתור כתב חדשות תתחבר לפוסט הזה ;-)

כתבת חדשות עתיקה על האדם מאחורי המוזיקה של "סיינפלד": שימו לב למסכי ה-CRT וטייפ הסלילים מאחוריו. אח, הנוסטלגיה... ועכשיו אני יודע מעל לכל ספק שזה סינתי קורצווייל שמנגן את המנגינה.

ברכות לרגל הצפייה ה-200,000!

לא טעיתי. נכון לעכשיו, יותר מ-20,000 צפיות (תוך פחות מ-5 ימים). כבוד!

אהבתי לאללה! אני חוזה לך צפיות יוטיוב למכביר.

אילן - תציץ בתיבת הדואר שלך.