huckbuc

דווקא המוכר שהזכרתי הוא לא בדיוק "מוכר עם ידע מוגבל" אלא בעל החנות, עם ניסיון של הרבה שנים בציוד סטריאו high-end מודרני, ואני מאמין לו לגמרי שהוא חושב שהוא שומע הבדל. האם הוא ישמע הבדל גם בניסוי עיוור? פה אני כבר לא בטוח, וכאמור, סקרן לבדוק. תוכל אולי לתת קישור למאמר על המגברים? תודה מראש.

במאמר הזה כבר נתקלתי (תודות לפורום הזה, אני מאמין), והוא אכן נראה משכנע. מצד שני, יש אנשים, חלקם כאלה שאני מאד מעריך את דעתם, שמתעקשים שכן ניתן לשמוע הבדל. הדרך להכריע בין הטענות הסותרות היא פשוט לעשות ניסוי, שבמקרה של הכבלים, הוא מאד פשוט לתכנון ולביצוע. במאמר המדעי המקורי על ניסוי הכינורות נכתב שבעבר נערכו הרבה מחקרים מדעיים על מקור הצליל הנפלא (לכאורה) של הכינורות העתיקים מקרמונה - החל מאנליזה כימית של הלכה שבה הם נצבעו, וכלה בהשפעה האקלימית של "עידן הקרח הקטן" (המאות ה-16 עד ה-19, בערך) על העצים שמהם מכינים את הכינורות. אבל, למרבה ההפתעה, טרם נערך ניסוי מבוקר עם סמיות כפולה שבודק את השורה התחתונה - האם הפיזיולוגיה האנושית (אוזנים + ידיים של הכנר) באמת מעדיפה את הכלים העתיקים. המאמר די קצר ומאד קריא (יחסית) גם לחסרי הכשרה סטטיסטית/מדעית, אז אם מישהו רוצה עותק, נא לבקש ממני בפרטי (זה חוקי כל עוד לא מעלים את הקובץ לאינטרנט). מוכר בחנות של ציוד סטריאו high-end סיפר לי פעם שלוקח לאלקטרוניקה של מגברים, נגני קומפקט דיסק וכו' בערך שנה-שנתיים כדי "להיפתח", ורק אז הם מפיקים מעצמם את המיטב. זו טענה שנשמעת לי מופרכת לחלוטין, ואני מאד סקרן לראות איך היא עומדת במבחן מדעי מסודר, סטייל מבחן הכינורות.

אילן - בסיטואציה שתיארת, גם הכנר וגם המאזינים ידעו מיהו הסטרדיווריוס ומיהו הכינור האחר, והידע הזה עשוי להשפיע גם על האופן שהכנר מנגן וגם על האופן שהמאזין שופט את הצלילים שמתקבלים. לך בטח לא צריך להסביר את זה, אבל זו נקודה מתודולוגית מהותית: גם כשאנשים משוכנעים לחלוטין שהם לא מושפעים ממשהו, הם הרבה פעמים כן, ולכן עיקרון "הסמיות הכפולה" (double blindness) כל כך חשוב בניסויים קליניים/פסיכולוגיים/מבחני טעימה וכו'. ע"ע גם "אפקט הפלצבו". כמובן, בהחלט יכול להיות שהסטרדיווריוס הספציפי של דיוויד גארט עדיף בהרבה על הכלי האחר, ושהדבר היה מתגלה מיד ובאופן מובהק בניסוי מבוקר עם סמיות כפולה. למעשה, אחת הנקודות הבעייתיות במחקר הנ"ל, לדעתי, היא שנבדקו בסך הכל שלושה כלים עתיקים, ולא ברור עד כמה אפשר להסיק מסקנות כלליות ממדגם כזה קטן (ברור שקשה מאד להשיג מספר רב של כלים עתיקים, אבל עקרונית היה מאד כדאי). ואני מסכים אתך שאלה חדשות נפלאות. לפני שנה-שנתיים קראתי מאמר באיזשהו עיתון (לא מדעי) על כך שהמחירים של הכלים העתיקים נהיו כל כך גבוהים, ומספר הכנרים המקצוענים כל כך גדל (בניגוד למספר הכלים העתיקים, שבמקרה הטוב לא משתנה), עד שיותר ויותר מהם בוחרים להשתמש בכלים מודרניים משובחים אבל זולים בסדרי גודל - ולא מצטערים על הבחירה.

ב"הארץ" התפרסמה היום כתבה מעניינת, על ניסוי שנערך במטרה לראות האם כנרים מקצועיים מסוגלים להבחין בין כינורות סטרדיווארי וגוארנרי (עתיקים, מפורסמים ושווים מיליוני דולרים) לבין כינורות מודרנים מצוינים. השורה התחתונה: בד"כ לא, וכשמסתמן איזשהו יתרון, הוא לטובת המודרנים. קראתי גם את המאמר המדעי המקורי (הוא כאן, אבל אני לא בטוח שיש אליו גישה למי שלא נמצא באוניברסיטה עם הרשיון המתאים), שמוסיף מידע, חלקו משמעותי, על הכתבה שמיועדת לקהל הרחב. יש לי טיפה ביקורת על האופן שהניסוי נערך (בכל זאת, אני סטטיסטיקאי), אבל בסך הכל המתודולוגיה היתה בהחלט טובה, לטעמי. הנושא הזה מתקשר יפה לניסוי שערך דן אטקינסון ב-TalkBass, ושעלה בפורום שלנו כבר כמה פעמים. אני חושב שההבדלים בצורה ובהרגשה (ביד) בין גיטרות בס - עוד לפני ששומעים מהן אפילו צליל אחד - הם גדולים יותר מההבדלים המקבילים בקרב כינורות, ולכן יהיה קשה לשחזר את ניסוי הכינורות בגיטרות בס, אלא אם כן משווים בסים ממש מאותה הצורה (כדי למנוע הטיות סטטיסטיות, חשוב שהנגן לא יידע איזה כלי הוא מחזיק). בכל אופן, אם ייערך מפגש בסיסטים נוסף, ואוכל להגיע אליו, אני מתנדב לארגן מבחן עיוור ברוח הזו, למשל כדי לראות האם אנשים מבדילים בין צליל שמתקבל עם כבל יקר לבין צליל מכבל פושטי.

כן, הוא בוודאות צ'לן, ומכאן הגיוני שאם חפשו שחקן להצגה הזו, בחרו דווקא בו. ולא ידעתי שצ'לנים נכללים באותה קטגוריית אויב כמו גיטריסטים ;-) . לדייב הולנד היתה תקופה שהוא ניגן גם על צ'לו, לא?

משום מה צץ אצלי היום בראש זיכרון מעורפל, על הצגת יחיד בשם "קונטרבס" של השחקן אלי גורשטיין, שעסקה במאבקים והתסכולים של מוזיקאי עם הכלי. נדמה לי שהיא עלתה מתישהו בסוף שנות השמונים (לא ראיתי אותה). עוד מישהו זוכר דבר כזה? לא מצאתי באינטרנט אף אישוש או קצה חוט.

הלו, זה יוני רכטר! אני מבקש לדאוג שלא יופיעו באותו עמוד השם שלו והמלה "מעפן". חוץ מזה, זה נשמע מיקי שביב על הבס בפתיחה של "רחוב סומסום", לא?

טוב, הכותרת היא פרובוקציה מכוונת, אבל חשבתי שזה יהיה נחמד אם נעלה פה כל מיני שירים שהם די רדודים מבחינה מוזיקלית, אבל עם תפקיד בס מפתיע לטובה. הדוגמא שיש לי בראש היא wake me up before you go go של "וואהם!". הבסיסט נקרא Deon Estus, ותקשיבו לו למשל באיזור 2:00: השיר הזה יצא כשהייתי בן 13 או 14, אבל כבר סנוב מוזיקלי לא קטן (זה כמעט עבר לי לגמרי מאז, תודה). די הרבה שנים זילזלתי בו - אפילו הקליפ נראה כמו פרודיה, לא? - אבל בתור מבוגר יצא לי לשמוע אותו שוב, וקלטתי שהבסיסט משחק אותה. איזה עוד שירים כאלה יש?

כמו שאתה בטוח יודע יותר טוב ממני, הרבה פעמים כשהפונקציה ההרמונית היא דומיננטה (דרגה V), מנגנים את הצלילים של הסאב-דומיננטה (IV) עם הבס של הדומיננטה (בסולם דו מזו'ר, למשל, זה יהיה פה מז'ור עם בס של סול). מתקבלת דומיננטה עם 7, 9 ו-11, כשה-11 הוא אותו צליל כמו ה-4 של ה-sus, ולכל העסק יש צבע מאד אופייני. יש לזה המון דוגמאות, אבל כרגע עולות לי בראש רק שתיים. ב-Isn't she lovely של סטיווי וונדר, האקורד על ההברה "won" במשפט "isn't she wonderful" הוא לה מז'ור עם בס של סי (הסולם הוא מי מז'ור): ב-How deep is your love של הבי-ג'יז (מתנצל על השמאלץ שיטפטף תיכף מהצג), האקורד מייד לפני תחילת השירה הוא לה במול מז'ור עם בס של סי במול (הסולם הוא מי במול מז'ור): ב"הארה קרישנה", שבו עסקינן, האקורד המדובר הוא דו מינור (לדעתי דו מינור 7) עם בס של פה, כשהקונטקסט ההרמוני ה"לוקאלי" שם הוא סי במול מז'ור. אילו היה שם מי במול מז'ור במקום הדו מינור (יש הבדל של תו אחד בין שני האקורדים האלה), היינו בדיוק בסיטואציה שתיארתי, כשהתו סי במול באקורד מי במול מז'ור הוא ה- 11 של הפה, שנותן את הצבע של ה-Fsus. כאמור, אני חושב שאני שומע שם דו מינור 7, כלומר עם סי במול, ולכן כתבתי Fsus. אם אני מבין אותך נכון, אתה מתייחס לתו פה בתור ה-sus 4 של האקורד דו מינור, שזו גם דרך לנתח את המצב.

התכוונת Fsus, לא?

תודה לכל המברכים החדשים, שגילו עכשיו את האשכול הזה הקשבתי עכשיו שוב ל-Hare Krishna מ"שיער", שקישרתי אליו בתחילת ההודעה הפותחת של האשכול. למרות שהקשבתי לשיר הזה (ולאלבום כולו) מאות פעמים, גיליתי עכשיו לראשונה, להפתעתי, שבסקום טועה (או לפחות בוחר תו לא צפוי) במקום אחד - ב-0:58 הוא מנגן פה בבס כשהאקורד הוא דו מינור (הסולם הוא סול מינור). תקשיבו כאן: אפשר אולי להתווכח אם זו טעות או לא, כי יש הצדקה הרמונית למהלך הזה, אבל מה שבטוח, את הגרוב הוא לא איבד לשניה.

וקשה במיוחד להשיג אותם? אפילו לשועל איביי כמוך?

אבל הקטגוריה בדאונביט נקראת "בס חשמלי", ולא "בסיסטים חשמליים שמנגנים straight ahead jazz בסטייל שונה מג'קו"... למשל, התוצאות של משאל המבקרים האחרון (2010), בסדר יורד, הן: Steve Swallow Stanley Clarke Christian McBride Marcus Miller John Patitucci Victor Wooten Richard Bona Stomu Takeishi Jamaldeen Tacuma כלומר בוב קרנשו ואנתוני ג'קסון - שאת שניהם, אגב, אני אוהב יותר מאשר את סטיב סוואלו - לא בתמונה. הזכייה הכמעט תמידית של סוואלו במקום הראשון נראתה לי תמיד מעין "בועה" שהתנפחה, ושלא עומדת בפרופורציה לתרומה, לחשיבות ולוויזיביליות שלו בעולם הג'ז. בואו נעשה ניסוי קטן: כל מי שקורא את הדיון הזה ומכיר במידה סבירה לפחות חלק מהשמות שברשימה - מי לטעמכם הוא מספר אחת? (על טעם ועל ריח, כידוע, אין להתווכח, אבל אפשר לאסוף סטטיסטיקה...) שימו לב, חלק מהבסיסטים הנ"ל מנגנים גם קונטרבס, אבל השאלה מתייחסת רק לנגינה על בס חשמלי; מי שקשה לו להחליט, שיכתוב רק אם אצלו סוואלו ראשון או לא. הבחירה שלי היא מרקוס מילר (על הבחור עם השם היפני במקום הלפני אחרון לא שמעתי מעולם, אני מודה).

אה, ועוד משהו: גל הזכיר שסוואלו הוא אחד מהאחראים לקיומו של ה-Real Book. שמעתי הרבה צ'יזבאטים על הסיפור שמאחורי הספר הזה, והמקור האמין ביותר שמצאתי על הנושא עד כה הוא המאמר Pop Song Piracy, Fake Books, and a Pre-history of Sampling. גם סוואלו מוזכר ומצוטט שם. מאד מומלץ למי שמתעניין בנושא ויש לו פנאי לקרוא כמה עמודים באנגלית. ובכלל שכחתי להודות לגל על הסקירה המקיפה והמצוינת - תודה!

הנה, אתה מוזמן עכשיו לראות: אני לא ממש אוהב את סטיב סוואלו, וגם לא ממש לא אוהב. אני חושב שאני מכיר את העבודות שלו יחסית לא רע בכלל - החל מ-Time Square עם גארי ברטון, דרך הרבה שיתופי פעולה עם קרלה בליי וג'ון סקופילד, וכמובן הקלטות שבהן הוא הבנד-לידר. הייתי גם בהופעה שלו עם קרלה בליי בהיכל התרבות (ב-1989, אם אני לא טועה). מצד אחד, אין ספק שהוא מוזיקאי ובסיסט עם צליל וחזון ייחודיים, וזה "מעניין" לי להקשיב לו; את האלבומים Sextet ו-Carla (הראשון תחת שמה של קרלה בליי והשני תחת שמו, למרות שמדובר באותו הרכב בדיוק, שמנגן באותה הרוח) אני אוהב מאד, למרות שיש בהם משהו שמתקרב לאזור מוזיקת המעליות, ו-Blue Matter, שהוא הפיק לסקופילד (אבל לא ניגן בו), הוא אחד מעשרת האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד. מצד שני, לא הצלחתי להתחבר לנגינת הבס שלו - הצליל שלו קר וסינתטי בעיניי, ועוד לא שמעתי סולו שלו שממש הלהיב אותי, בבטן. כבר למעלה מעשרים שנה שאני מנוי על המגזין Down Beat, שמפרסם כל שנה שני משאלים לדירוג מוזיקאי ג'ז - אחד שמתבסס על דירוגים של מבקרי מוזיקה, ואחד על דירוגי הקוראים. למיטב זכרוני, חוץ מאשר בתקופה קצרה לפני כמה שנים שבה איחדו את הקטגוריות "בס אקוסטי" ו"בס חשמלי", סוואלו זכה בכל השנים האלה בשני המשאלים במקום הראשון בקטגוריית הבס החשמלי. לשם השוואה, בקטגוריית הבס האקוסטי היו בתקופה הזו חילופים בין דייב הולנד, צ'רלי היידן, רון קרטר, כריסטיאן מקברייד, ואולי עוד ששכחתי. אז כן, יש כבוד, אבל האמת היא שלא ברור לי בזכות מה הוא השיג את מעמד העל הזה.

גיליתי עוד שני סלבריטיז שמנגנים בבס. השחקן ג'ף ברידג'ס (ה-dude מביג לבובסקי!): והמתאבק האלק הוגאן (מג'מג'ם את "ג'וני בי גוד"):

אם מותחים קצת את מושג ה"סלב", אז העיתונאי אראל סג"ל מנגן בס ב"נאג' חמאדי":

גם ג'וני דפ:

עכשיו גיליתי שג'וליה רוברטס שיחקה נגנית בס באחד הסרטים בתחילת הקריירה שלה. לפי התמונה וכמה מהדיווחים, היא גם לא לגמרי עשתה את עצמה:

ביל קלינטון מנגן בסקסופון, טל פרידמן בגיטרה, אהוד ברק בפסנתר וציפי לבני בתופים. אבל איזה מפורסמים מנגנים בבס? בארה"ב היה את וויימן טיסדייל, כדורסלן NBA לשעבר (נבחר שני בדרפט, זכה במדליית זהב אולימפית) שאחרי שפרש מהכדוסל הפך לנגן בס smooth jazz פול טיים (ולמרבה הצער מת מסרטן בגיל צעיר לפני שנתיים). הנה הוא בהופעה: גם קיאנו ריבס יודע מאיזה צד מחזיקים בגיטרה בס: בארץ, כתב תרבות מסוים ששמו שמור במערכת מחזיק בבית איזו גיטרה בס או שתיים. מי עוד?

הנה עוד מידע על בסקום שזכור לי מהפגישות אתו. הוא גדל במשפחה מוזיקלית - אבא שלו ודוד שלו (האח של האבא) היו שני מוזיקאי ג'אז ידועים למדי בזמנם, חצוצרן וסקסופוניסט. בסלון הבית שלו תלויה כרזה של ההרכב שהם הנהיגו ביחד בשנות ה-40, ובווידאו ששיבצתי בהודעה הפותחת של האשכול הזה אפשר לראות אותה מאחוריו בראיון. הוא התחיל לנגן בגיל 12, על קונטרבס, וכבר בשלב מאד מוקדם ניגן הרבה עם חבר'ה מבוגרים. לדבריו, זו דרך מאד מומלצת להתפתח מהר מוזיקלית. כשקיבל את הגיטרה בס הראשונה שלו, הפרסיז'ן שדובר בה לעיל, הוא בהתחלה התאכזב מהכלי ונטש אותו. הוא חזר לנגן בו רק אחרי ששמע איזשהו שיר של הטמפטיישנס, עם ליין בס של ג'יימס ג'מרסון שהדליק אותו (לצערי לא שאלתי איזה שיר). בתור בחור צעיר הוא היה מקשיב הרבה לפסנתרנים, בייחוד לרד גרלנד ולביל אוונס בתקליטים של מיילס דייוויס, כדי ללמוד רעיונות הרמוניים. לו עצמו היה פסנתר חשמלי וורליצר שאבא שלו קנה לו. ההקלטה המפורסמת השנייה שבסקום נודע בזכותה, לצד "שיער", היא Wired של ג'ף בק. הוא סיפר לי שלוש אנקדוטות על ההקלטה הזו: הראשונה היא שהוא לא קיבל קרדיט שהגיע לו על ההלחנה של אחד מהקטעים באלבום (הוא קיבל קרדיט בתור מלחין-שותף של Head for Backstage Pass, אבל אם אני זוכר נכון, הוא אמר שהוא הלחין לבד קטע נוסף). השנייה היא שלאורך כל ההקלטות הוא מעולם לא פגש את יאן האמר, הקלידן המאד דומיננטי של האלבום, כי את התפקידים של האמר העלו מאוחר יותר. השלישית היא שלאורך כל ההקלטות ג'ף בק לא היה מרוצה מהסאונד שהתקבל; ג'ורג' מרטין, שהפיק את התקליט (כן, זה מהביטלס), הזעיק להקלטות את ג'ף אמריק, הטכנאי שעבד עם הביטלס באלבומים המאוחרים שלהם, אבל ג'ף בק עדיין לא היה מרוצה מהתוצאה. כדי לנסות לפתור את הבעיה ג'ף בק החליט שצריכים לעבור אולפן, אבל ג'ורג' מרטין ממש התרגז מהרעיון (נדמה לי שהיה שם גם עניין של פעולות מאחורי הגב של ג'ורג' מרטין), וכל ההקלטות היו קרובות מאד לפיצוץ. בסוף, כידוע, העסק איכשהו הסתדר. בסקום סיפר לי שהוא מתאמן בכל בוקר: מנגן סולמות ותרגילים, בלי מטרונום ובלי מגבר, לאט. הוא גם נוהג לנגן לעצמו בלדות ג'אז בסולמות לא שגרתיים, ולאלתר עליהן. שמתי לב שהנגינה שלו על גיטרה בס מושפעת מהנגינה בקונטרבס - לפעמים הוא מצמיד ביד שמאל את האמה והקמיצה לגוש אחד, והוא משתמש הרבה במיתרים פתוחים. הוא הודה בפני שמאז ומעולם הוא היה נגן סלאפ לא משהו. בנוסף לפרסיז'ן היו אצלו עוד שני בסים, אחד פרטד ואחד פרלטס, שניהם שישה מיתרים. בנה אותם במיוחד בשבילו איזה לות'ייר מניו ג'רזי ששכחתי את שמו. הוא סיפר לי שלקח לו הרבה זמן, נדמה לי שכמה חודשים, עד שהרגיש מספיק נוח עם הבס שישה מיתרים בשביל שיוכל להשתמש בה בגיגים. היה לו מגבר GK משנות ה-80 לקונטרבס (על המגבר הזה ניגנו), ו-GK אחר, שלא ראיתי, לחשמלי. הוא אמר שכשהוא מופיע עם קונטרבס, הוא בד"כ מגביר את עצמו מעט מאד, באופן שרק מגביר את איך שהבס נשמע באופן טבעי בחדר. הוא מנגן באופן קבוע בהפקות בברודווי - נדמה לי שבתקופה שהייתי אצלו הוא היה הבסיסט של "מלך האריות" - וגם במועדוני ג'אז בניו יורק. עד כמה שיכולתי לשפוט, הוא והמשפחה שלו חיים לא רע בכלל מהנגינה שלו - הוא גר בדירה יפה, כמעט על המים, לא רחוק מגראונד זירו (הוא סיפר לי על החוויות שלו מה-11 בספטמבר). זה מאד שימח אותי, כי כידוע בהיסטוריה של הג'אז לא חסרים מוזיקאים מוכשרים עם סיפורי חיים טרגיים. הדבר הראשון שהוא אמר כשהוא לימד אותי היה שכדי להיות בסיסט טוב צריך להיות מתופף טוב, קלידן טוב ורקדן טוב. (מאד הצטערתי לשמוע את זה: בשני הסעיפים הראשונים עוד יש לי תיאורטית תקווה, אבל הסעיף השלישי פוסל אותי סופית.) הוא הסביר שלא צריך באמת לדעת לתופף, אם כי זה עוזר, אבל כן צריך לדעת לחשוב כמו מתופף. עוד הוא אמר שצריך להקשיב הרבה לבסיסטים עתיקים, כמו הבסיסט של קאונט בייסי משנות השלושים; לדבריו, הם מנגנים תפקידי בס מאד פשוטים, אבל עם טיים ופיל מדהימים. עוד אנקדוטה קטנה שקשורה ב"שיער": כששמענו קטע מ- Easy to be hard, הוא חייך ואמר שחבר פסנתרן שלו ביקש ממנו אז שיכיר לו את הזמרת, אבל היא לא היתה בעניין. יש אגב לזמרת הזו, שריל ברנז, סיפור מעניין - היא הופיעה לאודישנים לסרט בערך משום-מקום, קיבלה את התפקיד, הקליטה את השיר היחיד שלה בטייק אחד מושלם, הצטלמה לסרט, ופחות או יותר נעלמה מאז. ויש לי גם שאלה, אפרופו "שיער". ב- Hare Krishna, האם זה תרמין (Theremin) שעושה את הצלילים המאד גבוהים בסביבות 1:00 לתוך השיר? והאם זה steel pan בשניות האחרונות של השיר?

בורי - כן, ה-Coda Club הוא ברחוב 34. הנה העמוד באינטרנט עם הפרטים והליינאפ המלא של האירוע, והנה גם עמוד עם תמונות מההופעה. נראה לי שההופעה הזו היתה מעין פגישת מחזור בשביל כל המשתתפים הוותיקים, שלא לומר מזדקנים, של המחזמר, והזדמנות להתרפק על העבר המפואר (באמת) שלהם. בסוף ההופעה הם פשוט לא רצו לרדת מהבמה, והיה משהו מריר-מתוק בלראות את כל זה מהצד. התמונות מעבירות חלק מהתחושה. אילן - אם הכבוד מופנה אלי, אז שוב תודה.

יונתן - האלבום עם פסקול הסרט יצא ב-1979 (קיבלת את ההודעות ששלחתי לך?). תומר - לא, לא ידעתי על הדיון בפורום הקודם, אבל במהלך כתיבת התגובה גם אני ראיתי את הפרסום ב-Bass Player.

מאז שהתחלתי לעמוד על דעתי המוזיקלית, מתישהו בתקופת התיכון, אני מעריץ מושבע של פסקול הסרט "שיער" (הסרט, לא המחזמר!), ובייחוד של הבסיסט שמנגן בו. למי שלא מכיר, אני ממליץ להקשיב למשל לבס בשיר Hare Krishna, ולהתרשם מהגרוב, התפקיד והצליל. על התקליט לא מופיעים קרדיטים לנגנים, כך שבמשך הרבה שנים זהות הבסיסט היתה תעלומה עבורי. עם פרוץ עידן האינטרנט גיליתי שני דברים: הראשון הוא שלא מעט אנשים באינטרנט שואלים "מי זה הבסיסט המדהים שמנגן בפסקול של 'שיער'?", והשני הוא שהבסיסט המדהים הזה נקרא וילבור בסקום (Wilbur Bascomb). לא היכרתי אז את השם הזה מאף מקום אחר, אז המשכתי הלאה. בערך עשר שנים לאחר מכן, בערב אחד בתחילת 2006, ניסיתי משום מה להיזכר בשם של הבסיסט. חיפשתי שוב באינטרנט, מצאתי, ולגמרי במקרה גם גיליתי שבדיוק למחרת אותו היום מתקיימת בניו יורק הופעת צדקה למען נפגעי רעידת האדמה בקשמיר שארעה כמה חודשים קודם לכן, ושהמופע המרכזי הולך להיות שירים מתוך "שיער" בביצוע הרבה מהמשתתפים המקוריים של המחזמר, וביניהם וילבור בסקום. רצה הגורל ובדיוק באותה התקופה גרתי בניו יורק, וכך, למרות שהייתי אז אבא טרי לתינוקת בת פחות מחודש, קיבלתי פס מהחברה והלכתי להופעה. ההופעה היתה במקום שנקרא Coda Club איפשהו במידטאון, מועדון לא הרבה יותר גדול מקפה ביאליק בת"א. לפני תחילת ההופעה קשרה אתי שיחה בחורה אחת שהסתובבה שם, שהסתבר שהיא ממארגני הארוע (כולם נראו ניאו-היפים מעופפים, עם איזה טוויסט ניו-יורקי). היא התעניינה לשמוע מה הביא אותי למקום, וכששמעה את הסיפור שלי אמרה משהו כמו "איזה יופי! אז בוא, אני אכיר לך את הבסיסט, שבדיוק עכשיו נכנס". וכך היה! וילבור בסקום התגלה בתור אדם מאד לבבי, וצעיר משציפיתי (הוא הצטרף להפקת המחזמר כשהיה בן 17 או 18, ובכלל נראה צעיר לגילו). הוא היה די משועשע מהסיפור שלי, וכששמע שאני מישראל סיפר שהוא הופיע באחד מפסיטיבלי הג'אז באילת בהרכב של מיק טיילור, הגיטריסט האקס-רולינג סטון. ההופעה עצמה היתה דווקא לא משהו, אבל בסופה אזרתי אומץ, ניגשתי לבסקום, ושאלתי אם אוכל לקחת אצלו כמה שיעורים. הוא צחק ואמר שכבר הרבה שנים שהוא לא מלמד, אבל אחרי שהתעקשתי ואמרתי שבבכל מקרה אוכל לקחת רק שיעור או שניים (כל העסק קרה ממש לפני שחזרתי סופית לארץ), הוא התרצה. וככה מצאתי את עצמי לוקח שני שיעורי בס עם וילבור בסקום. הוא לא היה מורה דגול, אבל בין כה וכה מה שבעיקר עניין אותי זה לשמוע רכילות על ההקלטות של "שיער" ועל הציוד שלו. אז הנה התוצאות לפניכם. בהקלטות הוא ניגן על פרסיז'ן 66 שיש לו מאז שהיה נער, ושעדיין ברשותו ובשימוש קבוע. הבס היתה במקור סאנברסט, אבל זמן קצר אחרי שקיבל אותה הוא גירד ממנה עם מברג את כל הציפוי, אחרי ששמע מבסיסט אחר שזה פותח את הצליל ונותן יותר ססטיין. עם השנים הבס עברה הרבה שינויים: הוא התקין פיקאפ J נוסף ליד הגשר, אלקטרוניקה אקטיבית, גשר חדש, טיונינג פגס חדשים ופרטבורד חדש, כך שבעצם הרכיבים המקוריים היחידים שנשארו הם הגוף, הצוואר, הוווים של הרצועה והפלטה עם הברגים מאחור. את האלקטרוניקה החדשה התקין לו נוריו אימאי, בחור יפני שעבד בעבר אצל סדאוסקי ואז פתח עסק עצמאי; ביקרתי אצלו אח"כ בסדנה, ותלויים אצלו על הקיר מכתבי הוקרה מג'ון סקופילד ומקית' ריצ'רדס. כבוד! ניגנתי על הבס הזו בשני השיעורים, בחרדת קודש מופלגת. הנה תמונה של בסקום עם הפרסיז'ן שלו [עריכה: זו תמונה יותר מאוחרת] - המגבר שבו הוא השתמש בהקלטה היה Ampeg B-15, שלדבריו היה המגבר הנפוץ ביותר באולפנים באותה התקופה. המגבר עמד על כיסא לידו, והוא אמר שהוא באמת תפס יום עם צליל טוב, וגם שבמהלך כל הסשן הוא שמע מאד בבירור את המתופף. את הרית'ם סקשן לכל התקליט (הכפול, למי שזוכר) הם הקליטו תוך יומיים (!), כל קטע בשני טייקים לכל היותר (!!). זה היה באולפן ברחוב 48, במקום שהיום נמצא בו ה-musician union, והמנהל המוזיקלי והקלידן היה גאלט מקדרמוט, המלחין המקורי של כל המחזמר. כל הנגנים בסשן השתתפו קודם לכן באחת ההפקות הבימתיות של המחזמר כך שהם הכירו היטב את השירים, ולכן כמעט ולא היו עיבודים, אלא רק דפים עם אקורדים וספירת תיבות. היו קצת יוצאי דופן, למשל הליין בס של Walking in space או זה שבפזמון של Let the sunshine in, אבל ככלל, סגנון העבודה של מקדרמוט היה לתת הרבה חופש לנגנים. בסשן השתתף כאמור גאלט מקדרמוט בקלידים, וכן היו גיטריסט או שניים, מתופף, ואולי גם נגן כלי הקשה. מאוחר יותר הוסיפו את השירה, כלי נשיפה, כלי מיתר וכו'. בסקום דיבר בהמון חום והערכה על המתופף, ברנרד פורדי (Bernard Purdie), שאתו הוא ניגן בכל מיני מסגרות במשך 12 שנה עוד לפני ההקלטות הנ"ל. הוא אמר שיש ביניהם טלפתיה שאין לו עם אף אחד אחר, ודיבר הרבה על עד כמה ה"טיים" של פורדי מצויין. אני אולי מסתכן פה בהעלבת הקהל, אבל אציין שפורדי הוא המתופף שהמציא את ה-Purdie Shuffle, וגם זה שמופיע בתחילת Thru You הפנטסטי של קותימן. הנה קטע מיוטיוב של ההרכב הנוכחי של גאלט מקדרמוט, בהשתתפות בסקום ופורדי. אני לא מת על המוזיקה, וגם חבל שבקושי שומעים את הבס, אבל בסקום מתראיין וגם יש כמה שוטים של הפרסיז'ן שלו [עריכה מאוחרת: זה קטע אחר, בלי ראיון אבל שומעים יפה את הבס] - לתדהמתי, הסתבר שבסקום בעצם אף פעם לא הקשיב באופן מסודר לתקליט של שיער; רק מדי פעם, כשהיו משדרים את הסרט בטלוויזיה, היה יוצא לו לשמוע קטעים. אז עשיתי מצווה, ולשיעור השני קניתי לו עותק של ה-CD. לא היתה לו מערכת סטריאו בבית, אז שמנו את הדיסק בדי-וי-די והקשבנו לו דרך הטלוויזיה, אבל בגלל שהיתה איזו בעיה עם החיבור, שמענו רק צד אחד של הסטריאו. התגובה הראשונה שלו היתה "איזה סאונד P-bass טיפוסי". הצחיק אותי שהוא בכלל לא זיהה בהתחלה חלק מהקטעים, למשל את Hare Krishna שהזכרתי למעלה, שהפתיחה שלו בגרסת הסרט שונה מאד מזו שבגרסה הבימתית, או את קטע הקאנטרי שמופיע לקראת סוף הסרט, שאם אני מבין נכון, לא נכלל בגרסה הבימתית. שוב יצאה לי מגילה אז אני אעצור כאן. בהזדמנות אכתוב על עוד דברים שזכורים לי מבסקום, שלא קשורים ב"שיער".